תהום כלכלית עמוקה פעורה בין חכמי תורת הכלכלה בישראל בכל מה שנוגע לעתידו של הבנק הגדול במדינה - בנק 'לאומי'. מן הצד האחד של התהום המסוכנת הזו ניצבים אלה הטוענים, כי הדרך הנכונה לשלוט במוסד כלכלי-פיננסי כדוגמת 'לאומי' היא פיזור כל המניות בידי "הציבור", אם הוא בעל מניות בודד או אם הוא "טייקון" המחזיק בחבילת מניות קטנה בבנק והוא גם לווה כספים "כבד". מן הצד האחר מציגים את טיעוניהם המשכנעים, החכמים הטוענים בשכנוע עצמי עמוק, כי רק עם גרעין שליטה המצוי בידי גוף מקצועי ומנוסה ניתן לשלוט ולנהל בדרך הבטוחה ביותר את הבנק.
לפני דיון בשאלה מה מבין שני המסלולים האלה באמת נכון וטוב למדינה ולאזרחיה, בעלי הפקדונות בבנק - חשוב לנסות ולהבין מהי, בעצם, המשמעות של המונח "ציבור". האם הציבור הוא המיליונים שרכשו בשוק החופשי את מניות הבנק בתקווה לעשות עליהן "סיבוב" רווחי; או אולי הציבור הוא אנשי עסקים שרכשו אחוזים בודדים ממניות הבנק כדי שישמשו להם בטוחות לקבלת האשראי הדרוש לעסקיהם; או אולי הציבור הוא "הטייקונים הגדולים מאוד" שמסגרת האשראי העסקי שלהם מגיעה למיליארדים רבים, והם כבר בעלי עניין בבנק כתוצאה מאחזקות בגבולות חמישה אחוזים. זאת ועוד: האם הציבור הרחב, יהיה מי שיהיה, יכול בכלל להשפיע על המתווה הניהולי-עסקי של הבנק או רק הלווים הגדולים הם המשפיעים, בחשאי ומאחורי הקלעים, על מי יקבל כסף רב לפתח את עסקיו וכמה יקבל וגם - מי יהיה יושב-ראש הדירקטוריון, מי המנכ"ל ומי בעלי התפקידים הבכירים האחרים.
המסקנה מהבהרת השאלות האלה חייבת להיות שבעצם, מחוץ לגבולות התיאוריה של ההפרטה, "חיה בנקאית" מן הסוג הזה אינה יכולה להתקיים. כל מי שחושב ברצינות שאפשר לנהל עסק ציבורי מורכב כמו בנק בלי גרעין שליטה, רק באמצעות "הציבור", צריך לבחון בעין מפוכחת את מה שהתרחש ב'לאומי' סביב המאבק על תפקיד היושב-ראש, מאבק שאותו אפשר היה למנוע אם לבנק היה בעל-בית אחד, ברור. בעל-בית היודע מה טוב לבנק ומשליט את רצונו על כל הנוגעים בדבר, כולל על הפקידים אשר כבר שנים רבות עושים בבנק כטוב בעיניהם, ממש כמנהג בעלים.
הבעיה עם המאבק על השליטה האמיתית בבנק 'לאומי', שאיש אינו יכול להכריע בו, בינתיים, היא ששר האוצר
יובל שטייניץ, ושר העל הכלכלי ראש הממשלה
בנימין נתניהו, שבויים במקסם ההפרטה דרך הבורסה. הם רוצים למכור לציבור את נתח המניות שבידי הממשלה, לשים את ידה של המדינה על הכסף הטוב שיצמח מן המכירה, ולעשות בכסף הזה כל שימוש שייראה בעיניהם, אולי מסילות ברזל מפה לשם, אולי מציאת מקורות אנרגיה חליפיים במקום הנפט, או אולי גירוש כל העובדים הזרים מישראל כדי לייצר מקומות עבודה למאות אלפי הישראלים המובטלים.
|
|
|
לגדוע את ההתעללות בשלמה אליהו
|
|
|
|
שלמה אליהו
|
|
|
קיימת דרך הגיונית ונכונה אחת לפתור את הפלונטר של בנק 'לאומי'. כמו שעשה אלכסנדר הגדול כאשר התיר את הקשר הגורדי באבחת חרב אחת, כך ניתן לנהוג גם עכשיו לגבי בנק 'לאומי'. הפתרון טמון בהחלטה של המדינה להפסיק ולהתעלל ב שלמה אליהו.
במה באה לידי ביטוי ההתעללות הבלתי נאותה הזו? מצד אחד אליהו הוא בעל המניות הפרטי הגדול ביותר בבנק 'לאומי', אבל אחזקות אלה אינן מקנות לו כל מעמד, כיוון שהמדינה אוסרת עליו לרכוש מניות נוספות או לחבור לבעלי עניין אחרים ויחד לייצר גרעין שליטה. מדינת ישראל אוסרת, אבל לא מסבירה מדוע. היא לא אומרת לשלמה אליהו "לא", אבל גם לא אומרת "כן". ייתכן שבנק ישראל יודע משהו על אודות שלמה אליהו שהציבור אינו יודע, וה"משהו" הזה, לדעת הבנק, הופך את אליהו למי שאסור להתיר לו שליטה בבנק. ואולי לא זה המצב. תיקו. העובדה שעליה אין מחלוקת היא שהמדינה מאפשרת לשלמה אליהו להמשיך לרחף באוויר מבלי לנחות על קרקע המציאות. להתנהגות מן הסוג הזה אין שם הולם אחר פרט להתעללות חסרת פשר, חסרת הגינות.
מנקודת הראות של ההתנהגות הציבורית הנאותה וטהורת הכפיים, עדיף שבנק ישראל יגלה לשלמה אליהו את האמת ולא יאפשר לו להמשיך לשגות בחלומות שאולי לעולם לא יתממשו.
כיוון שלהערכתי אפשרות כזו לא תהפוך למציאות - ראוי היה שהמדינה תבחר באופציה אחרת לפתור את התסבוכת הניהולית שאליה נקלע בנק שלא בטובתו. והדרך פשוטה: תבוא מדינת ישראל אל שלמה אליהו ותאמר לו כך: אנחנו לא רוצים לפגוע בך ולגרום לך נזק מתמשך. מן הטעם הזה אנו מבקשים, במלוא הנימוס והכבוד, לרכוש מידיך, ולא במחירי הפסד חס וחלילה, כמוכר מרצון לקונה מרצון, את כל אחזקותיך בבנק. אם אליהו יסכים לקבל הצעה שלא יוכל לסרב לה, שוב תהיה המדינה בעלת גרעין השליטה בבנק 'לאומי'. ואז - לאט-לאט ובסבלנות, תוך פיקוח הולם ובחינה מדוקדקת מטעם בנק ישראל - תמצא מועמד מתאים לרכוש את גרעין השליטה, ולהעניק לו את הזכות לנהל את הבנק, תוך פיקוח ציבורי-מקצועי והוגן, בדרך הכלכלית-עסקית הטובה ביותר.
|
|
בנימין נתניהו / Benjamin Netanyahu
תפוס כינוי יחודי
