שלושה לפרשת תרומה

פרשת השבוע, פרשת "תרומה" פותחת את סדרת חמש הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בהוראות ובציוויים בכל הקשור להכנת ובהכנת "מקום המקדש" במדבר, קרי: המשכן וכליו, כמו גם בעשייתם "הלכה למעשה" על-ידי צוותות של אמנים ואומנים צדיקים ויראי שמיים, מקצועיים ומיומנים במלאכתם שעל כל אחד ואחד מהם מעידה תורתנו הקדושה שהוא בדרגת "חכם לב". ובראשם צדיקי עולם שעל האחד נאמר [ברכות נ"ה.]: "בצל אל היה וידע" ועל השני, שהיה עוזרו הקרוב והנאמן נאמר [מדרש ג"ם]: "באוהל אב היה ולמד. ואין אב, אלא – אבינו שבשמיים" ואשר זכו ושמותיהם נחקקו והונצחו לכבוד ולתפארת בפנתיאון השמות של גדולי האומה, כדכתיב [שמות ל"א, פסוקים א'–ו']: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... ואהליאב בן אחיסמך למטה דן...". זה המקום לציין את הערת ידידי המלומד, איש קיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי: "מתוך 550 הפסוקים של חמש הפרשיות הנ"ל כ-450 פסוקים עוסקים ב"מעשה המשכן" לעומת 34 פסוקים בלבד העוסקים ב"בריאת העולם". והבן!.

המשכן, שהוא מקום הקודש בזמן נדודיהם של ישראל במדבר, היה מעין "מקדש מיטלטל" ואשר תכליתו הייתה "לסמל את נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם" [כפי שציין אחד מפרשנינו] או כפי שראיתי ב"מדרש גם" שכתב על אתר: "מקדש מיטלטל קדוש זה היה בבחינת 'האור הנאצל' ואשר תכליתו הייתה לסמל את האור שבקע מן החשיכה והאפילה, הרוחניים כמו גם הפיזיים, שאפפו את העם [למאן דאמר ש"מעשה העגל קדם למעשה המשכן"]. והיכן נבנה? – דווקא במקום שמסמל יותר מכל את היובש, את החורב ואת השיממון ואת הצייה והצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. 'אור נאצל' זה בקע והבקיע את ליבותיהם של הגברים, הנשים והטף של ישראל, קירבם לצור עולמים גואלם ומושיעם ואף האציל מרוחו עליהם לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש. 'אור נאצל' שהוא מעין 'אור שלעתיד לבוא'..." ודו"ק.

אחד מכלי הקודש אשר נצטוו לעשות היה בהקשר ל"מנורת הזהב" כדברי תורתנו הקדושה [שמות כ"ה, ל"א–ל"ט]: "ועשית מנורת זהב טהור. מקשה [=גוש אחד] תיעשה המנורה... ושישה קנים יוצאים מצידיה... ועשית את נרותיה שבעה... והאיר על עבר פניה...". האור שעלה משבעת קני המנורה הטהורה והצבתה של המנורה במשכן 'על צלע המשכן תימנה' נוכח השולחן הטהור שהוצב 'על צלע צפון' מסמלים את הרוחניות והגשמיות שאמורים להתמזג ולהשתלב בכל יהודי, בכל אתר ובכל זמן ויפה ביטא זאת מורנו ורבנו, הרה"ג ר' משה צבי נרי-ה זצוק"ל בספרו "נר למאור": "אור התורה צריך להאיר במלוא עוצמתו ואי-אפשר להסתפק במינימום. מיקומה של המנורה נוכח השולחן משמעותי להפצת אור המנורה והתורה לכל הצדדים. ורק אחרי שהמנורה עומדת ניצבת כהלכה ומפיצה אורה על כל סביבותיה כששלהבתה עולה מאליה, כשאור התורה מאיר לכל הפינות, ניתן לחזור ולשפר את צורכי הקיום ביסודיות. דהיינו: להעמיד את השולחן...".

רעיון זה של מיזוג ושילוב הרוח והגשם, הפנימי והחיצוני בכל יהודי, ואשר קשור לחשיבות האדירה של הדלקת נרות באחת מן המנורות הטהורות שניצבות, בדרך קבע, כמעט בכל אחד מבתי הכנסת בעם ישראל, ואשר כבר ידוע בשער בת רבים בכינוי "בית מקדש מעט" ניתן ללומדו גם כן מסיפור שאירע בתקופתו של הרה"ג ר' יהודה אסאד זצוק"ל. סיפור שמלמדנו נכוחה את התובנה הבאה: בזמן שישנו רצון עז לזכות ב"מצוות הדלקת נרות המנורה", בין אם זו "הדלקה ממשית", הדלקה פיזית ובין אם זו "הדלקה רוחנית", הרווח והשכר לא יאחרו מלהגיע ומן השמים ידאגו למציאות של "יש תמורה לאגרה", כדלקמן –

אחד משמשיו הנאמנים של הרב הגאון, איש פשוט ועובד ה' בתמימות היה נוהג להדליק את נרות המנורה בבית הכנסת של הרב מדי יום ביומו ובכל פעם היה נוהג להוסיף את "קטע התפילה" הקצר שחיבר: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא. הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות הדלקת נרות המצווה ויהא זה בבחינת 'כבדו ה' באורים'. ומי ייתן ואור המנורה הקדושה...". הכל התפעלו מפועלו הטהור והפשוט. אחד מן המתפעלים שהתלהב מאוד ואף נתקנא בשמש היה הקצב של העיירה. באחת הפעמים הקצב שאל את השמש באם יהיה מוכן "למכור" לו תמורת סכום כסף גדול את "זכות המצווה". השמש דחה בתוקף את בקשתו החוזרת ונשנית של הקצב. אולם, הקצב בשלו. הוא המשיך לנדנד, להתחנן ולהפציר נואשות בשמש שכבר לא יכל לשאת זאת והלך להתייעץ עם הרב. הרב יעץ לשמש כן להעביר את זכות המצווה לקצב בתנאי אחד: "הקצב יהיה חייב לשלשל לידיך מטבע כסף אחד בכל יום". כמו-כן, הרב יעץ לשמש לא להשתמש במטבעות הכסף שיאסוף אלא להשאיר זאת בצד "לעת הצורך", בבחינת: "ימים יגידו". השמש ציית לרב על-אף הקושי העצום שהיה לו. ואכן, העניין נסגר ונחתם. במשך הזמן הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאוד.

יום אחד, אחד מבני הקהילה ראה את הקצב בבית הכנסת כשהוא ממרר בבכי, בדמעות שליש. שאל האיש את הקצב: "מה קרה? מדוע אתה בוכה?!". הקצב השיב: "ברוך השם, זכיתי לארס את בתי הגדולה אבל אין לי במה לממן את הנדוניה ואת החתונה שהבטחנו היות שנתחייבתי לשלם לשמש מטבע כסף בכל יום". כשהקצב נקב בסכום הכסף שלו הוא נזקק התברר שהסכום גדול מאוד. הדברים הגיעו לאוזניו של הרב. מיד, הוא קרא לשמשו הנאמן והצדיק ואמר לו שיש בידו הזדמנות לקיים מצווה חשובה ביותר, מצוות 'הכנסת כלה'. "מהיכן אתן את הכסף"? – שאל השמש. "קח את הכסף שצברת מן הקצב ותן אותו ל...קצב" – ענה הרב. וגם אמנה, השמש לא שאל שאלות והבטיח לרב שהוא יבצע את הוראתו של הרב בלב חפץ, "מעומקא דליבא". מיד, הרב הזמין את הקצב ולאחר 'ספירת הכסף' התברר, להפתעתם ולתדהמתם של כל הנוכחים בחדרו של הרב שסכום הכסף שהקצב היה נצרך לו היה בדיוק סכום הכסף שהשמש אסף בכל תקופת הזמן שעברה ועד עתה... הדלקת אור הנרות במנורה שהודלקה בבית הכנסת, הדליקה את "כפתור" השילומים בשמים שהדליק את לבותיהם, כמו גם את צרכי קיומם של שני המדליקים הצדיקים: השמש והקצב.

פרשת השבוע, פרשת "תרומה" פותחת את סדרת חמש הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בכל הקשור לציוויים השונים בהכנת מקום הקודש במדבר, קרי: המשכן וכליו ובעשייתם "הלכה למעשה" ע"י צוותי אומנים צדיקים ויראי שמים, כמו גם, מקצועיים ומיומנים במלאכתם ובראשם [שמות ל"א, פסוקים א'–ו']: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... ואהליאב בן אחיסמך למטה דן... [ויחד עימם] כל חכם לב...".

וגם אומנם, פרשיות אלה בכ-450 פסוקים עוסקים ב"מעשה המשכן" לעומת 34 פסוקי בריאת העולם, כפי שציין ידידי המלומד איש קיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי הי"ו. אין זה המקום להרחיב ולפרט אולם, שומה עלינו לציין שמקום הקודש, המשכן היה מעין "מקדש מיטלטל" אשר כל תכליתו הייתה לסמל את "נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם" (כפי שכתב אחד מפרשני התורה). עניין נוסף ראיתי ב"מדרש גם" שכתב על אתר: "מקדש מיטלטל קדוש זה תכליתו היה לסמל ובבחינת 'האור הנאצל' שבקע מן החשיכה והחושך שאפפו את העם [בעיקר לאחר "חטא העגל" למאן דאמר ש"מעשה העגל קדם למעשה המשכן"]. והיכן? – דווקא במקום שמסמל יותר מכל וכבר נודע בשער בת רבים כמקום חורב, חום מכביד, שממון, צייה וצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. מעין 'אור שלעתיד לבוא' שבקע והבקיע ליבותיהם של גברי ונשות ישראל והאציל מרוחו עליהם לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש...".

ונשאלת השאלה: ומהיכן באה להם עשירות זו והלא ישראל היו עבדים נרצעים במצרים שהייתה כור הברזל ובית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריית הזמן והעולם העתיק?

תשובות רבות ניתנו במשך הדורות לשאלה פרקטית זו והרשוני לצטט את תשובתו כלשון המדרש של ידידי וחברי הטוב ד"ר עשהאל בן אור [למשפחת זכריה המפוארה אשר בעיה"ק רמת השרון תובב"א] בספרו הגדול "באר אורה" כהאיי לישנא: "...עשירות זאת מניין באה להם? – ממציאת חן של מצריים שהשאילום מתנות שלא על-מנת להחזיר... (ו)ישראל, משבא לידם עושר זה, לא טמנו ידם בצלחת... אמר הקב"ה: מה עושים ישראל במטמונות הללו? – מוטב שישמש(ו) לפני למקדש מאשר ישמש(ו) לעבודת כוכבים שלא לרצוני..." ודו"ק.

פרשת השבוע, פרשת "תרומה", המונה צ"ו פסוקים [וסימנך: "צו את בני ישראל..."], כוללת שלוש מצוות: שתי מצוות עשה, והן: מצוות בניין בית הבחירה ומצוות סידור לחם הפנים (והלבונה) ומצוות לא תעשה אחת, והיא: לא להוציא את בדי הארון ממנו. כמו-כן, פרשת תרומה פותחת את סדרת חמש הפרשיות העוסקות בעיקר בהוראות ובצוויים האלוהיים השונים למשה ולעם ישראל לבנות לו "מקום קדוש", קרי: משכן ואשר בו תשרה שכינתו יתברך שנאמר [שמות פרק כ"ה, פסוק ח']: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ועל כך אומרים חז"ל: "ועשו לי מקדש" - ועשו לשמי בית קדושה. "ושכנתי בתוכם" - בתוכם נאמר ולא בתוכו נאמר. ודו"ק.

המשכן על כליו ואביזריו הרבים והמגוונים נעשה ונבנה מן התרומות הנדיבות של בני ישראל: גברים נשים וטף כפי שמעידה תורתנו הקדושה [שמות פרק כ"ה, פסוקים ב'-ג']: "...מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו... זהב וכסף ונחושת..." וראיתי ב"מדרש גם" [אחד מן המדרשים הנכתבים בעת החדשה] האומר: "מאת כל איש". ולמה אמרה תורה "כל איש" ולא "איש" בלבד? - ללמדך שאף הנשים והטף הם בכלל איש". ודו"ק. מכל מקום, במדבר נעשה ונבנה "מקדש מיטלטל" אשר כל תכליתו הייתה לסמל את נוכחותו המתמדת של הקב"ה [=השכינה] בתוך בני ישראל בנדודיהם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם. אשר על כן, המשכן נעשה ונבנה באופן שהיה קל לפרקו, לשאת את חלקיו הרבים ולהרכיבו שוב עפ"י הצורך "עד בואם אל ארץ נושבת".

וגם אומנה, "צוותי עבודה" הכוללים אמנים ואומנים יראי שמים וצדיקים גדולים עשו "כל שלאל ידם" [תרתי משמע: גם מסירות נפש וגם עזרה מן האל. וד"ל] כדי ליצור, לעשות ולבנות מבנה טכני מרשים, מרטיט לב ומעורר השתאות והתפעלות ואשר אף בעל "מדרש ג"ם" ציין לגביו את העובדה הבאה: "מי שלא ראה את מבנה המשכן שהיה במדבר בהדרו וביופיו לא ראה מבנה מהודר ויפה כזה מימיו". זאת ועוד; בראש "צוותי העבודה" עמד האמן והאומן "הגדול מכולם", הלוא הוא "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ואיתו עוזרו הנאמן "אהליאב בן אחיסמך למטה דן" [שמות פרק ל"א פסוקים א'-ו'].

ואכן, פרשתנו פותחת בציווי האלוהי למשה באופן הבא [שמות פרק כ"ה, פסוקים א'-ט']: "וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם: זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן... ועורות אלים... ועצי שיטים: אבני שוהם ואבני מילואים... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... וכן תעשו". מפסוקים אלה למדים אנו [עפ"י דרשותיהם של חז"ל בכמה דוכתי] שעיקר התרומה למשכן הייתה מן הזהב, הכסף והנחושת. וכבר ידוע בשער בת רבים שבשלוש מילים אלה מגולמות שלוש דרגות של נתינה למשכן, כמו גם נתינה בכל תרומה או צדקה לקודש וכדלקמן: התרומה הראשונית והחשובה ניתנת מאדם בריא והדבר רמוז במילה זהב - זה הנותן בריא. התרומה השנייה והמשנית בחשיבותה ניתנת מאדם שמרגיש וחושש שמא הוא עומד לחלות או כשהוא בסכנה והדבר רמוז במילה כסף - כשיש סכנה ופחד [כמובן, מפני המוות]. והתרומה השלישית בחשיבותה ניתנת מאדם שהוא כבר חולה, לא עלינו, והדבר רמוז במילה נחושת - נתינת חולה, שאמר תנו.

בנוסף על האמור לעיל ראיתי רעיון נפלא מאת כ"ק "האדמו"ר השביעי" [רמז: "כל השביעין - חביבין. ודו"ק] של חסידות חב"ד, הלא הוא מו"ר מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל הידוע בכינויו "הרבי מילובאויטש" המציין בכתביו/שיחותיו שמעבר למשמעות הפשוטה של עשיית המשכן במדבר, הרי ש"בניית ועשיית המשכן מסמלת את כללות עבודת ה' אצל כל יהודי". וכיצד הדבר בא לידי ביטוי מעשי? - בעת לקיחת חפצים גשמיים והחלת קדושה עליהם בקיום התורה ומצוותיה כשמצוות הצדקה והנתינה לקודש נחשבת כמצווה המעולה והחשובה ביותר בבחינת: "שקולה מצוות הצדקה לכל המצוות שבתורה". ואותן שלוש הדרגות שציינו לעיל שזורים ומשולבים בתוך מצוות הצדקה, כדלקמן: הזהב - מייצג את עבודת ה' המושלמת, את עבודתו של ה"איש הבריא", כלומר: עבודתו של הצדיק שעובד את ה' בשלמות ללא שום ערעור ואפילו ללא הרהור. הכסף - מייצג את עובד ה' החושש ומנסה להתמודד עם כל "ההפרעות וההתחככות שהחיים מציבים לפניו ובפניו". והנחושת - מייצג את עובד ה' שהוא "כבר חולה", קרי: מבחינה חיצונית נראה שכבר בינו ובין הקב"ה ישנו נתק. אולם, עדיין הוא במצב ש"אומר תנו (תרומה)", כלומר: עדיין חלקים ממנו "חיים ולא מתים". ובמילים אחרות: החלק הפנימי שבו עדיין יש בו חיות ורצון להיות קשור לעבודת ה'. אשר על כן, מסקנתו של כ"ק הרבי היא אחת: אל לו לאדם היהודי להתייאש מעבודת ה', שהיא כאמור מצוות הצדקה, הנתינה והתרומה לדברים שבקדושה, שכן "הוא (עדיין) יכול להיות חלק מעבודת המשכן" גם אם הוא בדרגת "נחושת" [המחצב הפחות בערכו משני המחצבים האחרים: זהב וכסף. שהרי, גם הנחושת היה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מכלי המשכן המקודשים, למשל: "מזבח הנחושת", מזבח שמסמל יותר מכל את "הקרבת הקרבן האישי", כמו גם את הקרבת "קרבנות הציבור", וזהו שאמר הכתוב: "ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ונראה לנו להוסיף מדילינו ולטעון שאת שלוש דרגות הצדקה, הנתינה והתרומה לקודש, ניתן ללמוד אותן ממקור וממקום אחר בפרשתנו. לדעתנו, הן רמוזות בדברי המקרא המקודשים וזאת בהשלשת השורש ת.ר.ם. כפי שציינו בפתיחת מאמרנו לעיל וכהאיי לישנא: "... דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת כל איש...תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו..."

אנו תפילה ותקווה שכל אדם יהודי יעשה השתדלות וכל אשר לאל ידו להדליק את "הניצוץ הפנימי" אשר בתוכו. ויחד, מתוך "אחדות של מצווה", ייתן כתף להצלחת הפרויקט הלאומי הבא של עם ישראל, והוא: "השבת המשכן והמקדש על מכונו הראשון". שהרי כבר הבטיחנו נביאנו שכבודו של "הבית האחרון" יהיה גדול וחשוב משני קודמיו. ונזכה כולנו, בעגלא ובזמן קריב להיות מאלו ה"פורשי כנפיים למעלה" וסוככים ומפרגנים ומסייעים איש את רעהו כאותם הכרובים שנאמר עליהם: "ופניהם איש אל אחיו", קרי: הבטה והסתכלות אל הזולת, אל השונה, אל הנחשל והזקוק לעזרה בנתינה, בתמיכה ובעיקר בתרומה נדיבה ומכל הלב.