ביקורת תיאטרון: ימי שלישי עם מורי

מהי הצגה מצליחה? כזו שהמשחק המשכנע, הטבעי והכנה של השחקנים חודר ללבך וכובש אותך. בלי מניירות ובלי - פוזות. תיאטרון אמיתי. כזו היא הפקתו של תיאטרון הקאמרי "ימי שלישי עם מורי".

סיפורו של מיטש אלבום עמד בראש רשימת רבי המכר בארה"ב במשך 110 שבועות, תורגם ל-40 שפות, הוצג בניו-יורק, הוסרט כסרט שהפיקה אופרה ווינפרי עם ג'ק למון והאנק עזריה, וזכה בארבעה פרסי "אמי", וכעת כובש לבבות בקאמרי.

יוסי גרבר, כפרופסור של אלבום עצמו במציאות (הסיפור לקוח מחייו הפרטיים של המחבר) משחק את הנוטה למות תוך שמירה על כבודו ועל הניצוץ האנושי עד לרגע האחרון. הבשלות של גרבר במשחקו, שהוא כיין הטוב המשתבח בחלוף הזמן, והתום והרגישות של יפתח קליין המכמיר כסטודנט לשעבר, שלא ראה את מורו 16 שנים - (שניהם במשחק מדויק, במינון הנכון וללא הגזמות) - אותם מבשל הבימאי הצעיר והסופר-מוכשר משה נאור לכדי חוויה רגשית עזה.

לאט-לאט, עם התפתחות המחלה, נקשרים השניים בביקורים השבועיים יותר מכפי שבני משפחה נקשרים. ועל-אף הקושי של שניהם בהחצנת רגשות, הם מטלטלים את הצופים לקראת סוף ההצגה, כשהם כבר יודעים שזהו זה. שניהם נפתחים איש אל רעהו, וחייהם נפרשים ללא כחל וסרק, על כל הבעיות והניואנסים, והמארג הרגשי מתהדק והולך. יחד עמו - גם הצופים מתחברים אליהם.

כל זאת, על-רקע התפאורה המינימליסטית של לילי בן נחשון, המועשרת ברקע של העץ שצבעי הסתיו האדומים של עליו מרהיבים, ולקראת הסוף הם נושרים כמעט כולם, כסמל לחיים הבני חלוף. המוזיקה הנפלאה שערך רן בגנו ונגינת הפסנתר של נדב רובינשטיין מעלים את הצופים לספירה עוד יותר עליונה.

הצגה מעודנת ומרגשת שתירשם כשיא נוסף של התיאטרון הישראלי.