מרבים בשמחה?

• הרב אלישע אבינר

משנכנס אדר במוסדות חינוך, יוצאים תלמידינו מהשגרה הלימודית, שאינה פסולה מצד עצמה. יש עולמות רוחניים ונפשיים גדולים ורחבים שאינם לימודיים. המפגש איתם תורם לבניין הנפש, וגם זה בכלל "חינוך", למרות שזה לא "לימודי". לכן, אם היציאה מהשגרה הלימודית מנותבת לאפיקים חיוביים של יצירה והתנדבות - הדבר יעשיר את תלמידינו, ויתרום תרומה מיוחדת לתלמידים שאינם בולטים בתחום הלימודי. אבל אם היציאה משגרת הלימודים תוביל לאנדרלמוסיה והתפרקות - זוהי החמצה אנטי-חינוכית.

הניסיון מורה שיש מקום לחשש: יש מוסדות חינוך לרוב, שבהם מתפרקות המסגרות הלימודיות בחודש אדר ולא נוצר תחליף חינוכי בעל ערך. חודש אדר במערכת החינוך הוא "הזדמנות" - הכל תלוי כיצד תנוצל. כלל זה יפה גם ביחס להופעות המסורתיות שלפני פורים - ישנה הזדמנות לתלמידים ליצור, לארגן, לגלות בגרות ואחריות; ליצור כלים וליצוק בהם תכנים; לתת ביטוי לכישוריהם האמנותיים ודרור לדמיונם; לבחון את החוש המעשי ואת היכולות הלוגיסטיות.

יש מוסדות חינוך שמנצלים הזדמנות זו בצורה מיטבית: תלמידיהם מעלים הופעות איכותיות, בתוכן ובצורה. אבל, לצערנו הדבר לא מקיף את כל המוסדות. ביתר המוסדות, מועלות הופעות חסרות עומק, רמתן נמוכה, המתמקדות בביקורת קטלנית כלפי הצוות החינוכי.

גם אם נתעלם מאיסורי "לשון הרע" ו"הלבנת פנים", עלינו לשאול: מה הופעות מסוג זה תורמות לתלמידינו? התשובה היא שהן עשויות לתרום להן ב"כלי" (= "להרים הופעה") אבל לא ב"תוכן". הן מביאות לידי ביטוי יוזמה, יכולות ארגוניות, אחריות וכדו'. אבל השקעה ב"כלי" ללא "תוכן" מעבירה מסר אנטי-חינוכי.

האם ניתן לחולל שינוי? נדמה שיש כאן מלכוד: אנחנו מבקשים לתת לתלמידינו הזדמנות לגלות עצמאות, להוכיח את עצמם, בלי לכפות את עצמינו. אבל ידי תלמידינו כבולות למסורת ארוכת שנים של הופעות ביקורתיות והיתוליות ובמקביל, מרבית התלמידים מתקשים להכין תסריט ברמה גבוהה, ללא תמיכה והכוונה של אנשי חינוך מנוסים. ההופעות בפורים הן תמונת ראי של העולם התרבותי-רוחני של תלמידינו.

הפתרון הוא הצבת רף גבוה יותר של הופעות. ולשם כך, יש להתחיל את הטיפול החינוכי בהופעות של פורים, לא בראש חודש אדר אלא במוצאי חנוכה. ההופעות אינן תוכניות בידור שניתן לשלוף מן השרוול אלא פרי של מחשבה ויצירה מסודרת. עם הרמת הרף, יתקבל הליווי של המחנכים כדבר מובן מאליו על-ידי התלמידים, ולא כפיקוח של "שוטרים". העבודה האינטנסיבית על ההופעות, תכניה ואמצעי הביטוי האמנותיים, תתרום רבות לחינוכם של התלמידים.

יותר ממה שהדבר מחייב את התלמידים, הוא מחייב את המחנכים: לא להתייחס להופעות כ"גזירה" או כ"קללה" שצריך להקטין את מימדי נזקיה, אלא כאתגר חינוכי של "לכתחילה", שמצריך משאבים חינוכיים, הארת פנים ושמחה. זה יחייב שינוי ביחס נפשי של אנשי החינוך כלפי ההופעות: במקום דאגה מפני ה"בושות" שההופעות עלולות להביא, אמורה לשרור תקווה גדולה בצמיחה הרוחנית והנפשית שההופעות עשויות להביא.

• הרב זאב קרוב

פורים הוא יום קדוש ומיוחד במינו. כלפי חוץ נראה כי מדובר ביום של השתוללות ופריקת עול אבל באמת מדובר ביום שכולו קודש, עד שאמרו חכמים שיום הכיפורים דומה בקדושתו לפורים. "יום הכיפורים כפורים". למעלה שאפשר להגיע ביום הכיפורים על-ידי צום ותענית אפשר בפורים להגיע על-ידי שמחה ומשתה.

אנו יודעים כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול יותר". דווקא יום קדוש ומיוחד זה נתון ליצר המבקש לתת לו פרשנות של הוללות ופריקת עול. לכן חשוב מאוד שתלמידי הישיבות יחוגו את מסיבת פורים בישיבה דווקא. קריאת מגילה בחבורת התלמידים, מסיבה המתחילה בסעודת יום ובה דברי תורה, סיום מסכת וגם "פורים תורה". לאחר הסעודה ריקודים ושמחה. אם הר"מים יכולים להכין הצגה או דבר תורה פורימי - מה טוב. אבל העיקר כפי שחוגגים בישיבות הגבוהות וההסדר.

נכון, עד לפני כמה שנים הדברים שכתבתי נשמעו אולי הזויים ובלתי אפשריים. לשמחתנו, כיום יש לא מעט ישיבות תיכוניות שבהן חוגגים כך את פורים. יש להאמין ברצון הפנימי הטוב של התלמידים, יש להסביר ולכוון, ואחר כך יהיה בבחינת "טעמו וראו כי טוב".

שתי הישיבות בהן אני נמצא חוגגות את פורים כפי הסדר האמור. תלמידים אוהבים את אופן החגיגה ומחכים בכל השנה למסיבת פורים שכזו. בתפילה כי ליהודים תהיה אורה ושמחה אמיתית.

• הרב יחיאל וסרמן

חכמינו ז"ל הורנו "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שמחה זו מגיעה לשיא בחג הפורים. התלמוד אינו מגדיר את גבולות השמחה, והם משתנים בין אדם לאדם בהתאם לאופיו וליכולתו, אך השמחה חייבת להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, כאשר הוא אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

ברור כי בכל מוסדות החינוך צריכות להתקיים מסיבות פורים. היות שזה חלק אינטגרלי של ההוויה החינוכית והחברתית במוסדות. יתר על כן, מסיבת פורים היא גם הזדמנות לפרוק מתח נפשי לכלל התלמידים, וחשוב עוד יותר, זוהי הזדמנות לתלמידים מסוימים, אשר אינם בולטים בכיתה בלימודים, להתבלט חברתית ולתפוס את מקומם הראוי בחברה.

יש לאפשר לתלמידים להכין את המסיבה לפי ראות עיניהם ובכלל זאת לספר בדיחות על המוסד והצוות החינוכי ואף לערוך חיקויים של חברים, מחנכים, מורים ואנשי צוות. אולם, כל זאת בתנאי שהדברים נשארים בגבולות הטעם הטוב והמידתיות ראויה.

כדי להגיע למצב האופטימלי, חייבת להיות ביקורת הנעשית על-ידי המחנכים בתבונה, בזהירות רבה ותוך שמירת האיזון העדין בין הרצון לפקח ובין חופש הפעולה של התלמידים. אולם חשוב יותר לדעתי, כי המחנכים יקחו לתשומת לב כי עליהם מוטלת החובה לשאול ולדרוש בעניינה ובמהותה של שמחת פורים, החל משנכנס אדר.

המחנכים והתלמידים צריכים לעיין יחדיו בסוגיה מהי משמעות השמחה ביהדות ומהי שמחת פורים האמיתית. על המחנכים להבהיר, כי שמחה אינה הפקרות דתית חברתית או מוסרית ולעמוד על ההבדל העקרוני בין שמחה להפקרות ועל הגבולות הברורים שבין שניהם. אחרת השמחה עלולה לגלוש מהר מאוד להפקרות. שמחה היא דרגה רוחנית ותחושה גופנית פנימית ויש להם מקום חשוב ביהדות ובודאי בחג הפורים. לאחר שהתלמידים ילמדו את הסוגיה ויפנימו אותה, אז ניתן לקוות שיהיה להם את הכלים המתאימים בכדי להיערך ולהכין את המסיבה המסורתית שתהיה עליזה ושמחה, אך בגבולות ברורים ומותרים.