במעגל השנה העברי קיימת חוכמה עמוקה ופשוטה. כל חג קשור למה שקורה באותה תקופה בטבע של ארץ ישראל - בה צמחה התרבות העברית, וקיים רצף התפתחותי מעגלי בין כל המועדים כולם. אז בואו ניקח הפעם את ט"ו בשבט ונתחיל ממנו את המעגל.

חודש שבט מגיע לאחר חודשים של אפלה, לילות ארוכים וקדרות עוטפת את הארץ. העצים הנשירים כבר עומדים זמן מה בשלכת, וגם באדם החודשים הללו נחווים כחודשים של חושך, התכנסות, זמן בית, ולפעמים גם חוסר חזון ואף בלבול פנימי.

אבל כשחודש שבט מגיע, משהו חדש מתעורר לו. זה קורה בטבע וזה קורה גם באדם - שהרי גם "האדם עץ השדה". בחודש שבט מתחילה בעצם ראשיתו של האביב. לא הסנוניות מבשרות אותו אלא הכלניות. הכנענים הקדמונים כבר ראו שבחודש שבט האדמה מתחילה להתכסות באדום של כלניות, ואמרו שהאדמה, כמו בחורה המגיעה לפִרקה, מסמיקה אל מול השמים. משהו חדש מתעורר בה, כאילו תשוקה חדשה לחיים עולה ללחייה והיא מתאדמת. גם השקדייה בפריחתה המשכרת מסמלת את אותה התעוררות של כוח הליבידו - כוח התשוקה לחיים - שמתחיל להתעורר בטבע ובאדם.

חז"ל יצאו אל השדות ובחנו מתי ניתן לקבוע נקודה במעגל השנה שתהיה "ראש השנה לאילן" והסכימו על חודש שבט. אומנם הם נחלקו אם יהיה זה בעת מולד הלבנה (דעת בית שמאי) או בליל הירח המלא (דעת בית הלל, שנקבעה להלכה), אבל כולם הרגישו שבחודש שבט קורה משהו שניתן לסמן כנקודה בזמן. לפי ההתבוננות שלהם בעצי השדה ראו חז"לינו שעד הזמן הזה האילן עדיין משתמש בנוזלים שהיו לו מהשנה שעברה, אבל החל מחודש שבט הוא מתחיל לעשות שימוש בנוזלים של השנה הזו, החדשה, ו"השרף עולה באילנות".

שוב - תמיד כדאי להתבונן פנימה ולראות איך זה פועל גם בנפש האדם. מה שקורה בט"ו בשבט בנפש זה שהיא מתעוררת להתחדשות. אפשר להתבונן פנימה ולשים לב לרעיונות חדשים או להזדמנויות חדשות שמנסות לנבוט בנו בעת הזו של ט"ו בשבט. מה הם הרעיונות החדשים שמנסים לפרוח בי עכשיו וללבלב?

נגיד שגברת שמחה הייתה רגילה להיות פקידה, אבל משהו הרגיש לה כבר עצוב ומדוכדך בחודשים האחרונים. כאילו העולם חסר צבע. ואז מגיע חודש שבט ופתאום גברת שמחה שמה לב שממש בא לה להתחיל ללמוד אמנות. אבל מיד היא שומעת בתוכה את הקולות של המשפחה או החברים שצוחקים עליה "מה קרה לך? את אמנית פתאום?" וזה מיד מכבה אותה. בחודש שבט אנחנו שמים לב למה שנובט בנו ועושים לו כבוד.

הרעיון של להיות אמנית גורם לגברת שמחה להסמיק, וזה טוב! זה מעיד שיש חיים ויש תשוקה ברעיון הזה. אבל היא לא יודעת איך ליישם אותו בחיים - ולשם כך יש את פורים שבא בדיוק חודש לאחר ט"ו בשבט. בירח המלא של אדר. ובפורים מוזמנת גב' שמחה שלנו לשים ברדס של ציירים ולקחת מכחולים וצבעים ו"לשחק אותה" אמנית. אף אחד לא יצחק עליה - הרי מותר להתחפש ולשחק בפורים - וכך היא תוכל לבחון איך הזהות החדשה הזו מתאימה לה. כמו גורים שמשחקים ומשתעשעים כך גם היא יכולה לשחק עם הרעיון ללא מחויבות גדולה. לא התאים - תמיד היא יכולה לסגת ממנו.

אבל אם זה הרגיש לה ממש טוב, להסתובב עם ברדס מלא צבעים ולצייר ולחיות חיים של אמנית - אז מזמין לוח השנה העברי את גב' שמחה לחגוג את יציאתה לחירות חודש אחד לאחר מכן - בירח המלא של ניסן: בפסח יש אפשרות לגב' שמחה שלנו לצאת ממצרים. אולי היא תלך לבוס שלה ותודיע לו חגיגית שהיא מתפטרת והולכת להיות אמנית "פול-טיים", או שאולי היא פשוט תתייצב בפני משפחתה (לפעמים זה ה"מצריים" הכי מייצרים שלנו...) ותודיע להם שהיא ממשיכה לעבוד כפקידה אבל אחרי העבודה - היא אמנית!

ואכן זה נחמד מאוד לצאת ככה לחירות. זהו האביב הגדול של יציאת מצרים - לעמוד מאחורי מי שאתה בגאון ולומר ל"פרעה" שלך "שלח את עמי!" או "שלח את עצמי!"... אבל לפעמים זה לא ממש בשל. שמחה עדיין לא יודעת לצייר לא כבשה ולא פרח, והיא צריכה ללמוד.

אחרי ההכרזות הגדולות של פסח בא תורה של ספירת העומר המדוקדקת - ספירה ספירה, יום אחר יום, בדיקה והתפתחות איטית, לימוד ותרגול - שמביאים בסופו של דבר לחג השבועות - חג הביכורים.

בחג הביכורים אפשר לפעמים להביא את פירות הביכורים של עצמנו החדש. שמחה יכולה אולי להביא הביתה ציור יפה מחוג הציור אליו נרשמה ולהראות פרי ראשון לאילן שננטע בתוכה או לנבט שנבטה בתוכה כבר בתחילתו של האביב הזה - בט"ו בשבט.