לסגור את נתיב המוות

בארבעת חודשי האשפוז שלי, שבהם נמנעה, למזלי, קטיעת שתי רגליי, שוקמתי בעמל-אימים, וכמו תינוק למדתי להלך ולתפקד. אבל, הטראומה נותרה בעינה, כמו צלקת שממאנת להגליד ולהישכח. את קולר האשמה, גם במקרה של אתמול וגם במקרים קודמים, צריך לתלות על צווארם של מע"צ ומשרד התחבורה כאחד, שעדיין לא מצאו לנכון לנקוף אצבע לתיקון המעוות: מע"צ, שמתרשלת בשינוי התשתית, בתואנה שאינה מתוקצבת; ומשרד התחבורה, שנותר אדיש למצב ושנמנע, בין היתר, מלפסול את רשיונותיהם של נהגים עבריינים, שקופה גדולה של שרצים מהלכת מאחוריהם.

ובינתיים, את כביש הערבה, במסלולו הקיים, צריך להמיר בכביש העובר דרך מצפה רמון. הוא, אומנם, מתמשך יותר, אבל מסוכן הרבה פחות. וחוץ מזה הגיע, סוף-סוף, הזמן לסלול מסילת-רכבת לאילת וממנה. ככל הנראה יהיה בה כדי לחסוך הרבה חיי אדם.

בדיוק לפני עשור הייתי אני זה שנפל קורבן לתאונה דומה בכביש הדמים הזה. בצומת פארן, בדרכי מאילת צפונה, התנגשה במכוניתי, בעוצמה רבה, מכונית שבאה מצפון. הנהגת שלה, תיירת מגרמניה, שהייתה על סמים ושדהרה ב-150 קמ"ש, נהרגה במקום, בעוד שאני נותרתי ללא הכרה, פגוע קשה בגפיים. בהיעדר פס-הפרדה ושוליים לא היה לי שום סיכוי שבעולם להיחלץ מן התאונה הזו, ולדברי המשטרה והרופאים, היה זה רק נס שהותיר אותי בחיים.