הכיפה שהולידה עכבר (1)

לפתע הייתה זו התקשורת שפירשה שלא כראוי את ייעודה של כיפת ברזל, ולא חלילה נשענה על מידע שוטף שהוזרם אליה על-ידי גורמים בכירים במערכת הביטחון, כפי שהובאו בציטוטים דלעיל.

מיד הזדעק ח"כ עמיר פרץ, כינס את חבריו בשדרות ודרש את הצבת מערכת כיפת ברזל להגנת עירו שדרות מוכת הטילים, הרקטות והפצמ"רים, שהרי הוא היה שר הביטחון שאימץ את פיתוחה. אלא שנקפו הימים וגם קולו נדם. מדוע? הייתכן שסוף כל סוף הבין שהמערכת לא נועדה למגן את ישובי גבולות הארץ בדרום ובצפון, אלא למטרות עלומות?

על-פי הפרסומים בתקשורת, הכיפה תאוכסן בבסיס חיל האוויר ותוצב בבוא העת, על-פי הצורך. אלא שברור מהצהרת "הגורם הבכיר" במטכ"ל, שייעודה אינה יירוט רקטות וטילים קצרי טווח, אז על איזה צורך מדובר? לבכיר הפתרונים.

ומה עושה מרבית התקשורת נוכח החלום ושברו? ממלאה פיה מים. גם המדיה העיקרית, שהיללה ושיבחה את מערכת כיפת ברזל בתחילת ינואר, מילאה פיה מים נוכח הודעת מערכת הביטחון, שהודתה כלפי עם ועדה, שמערכת כיפת ברזל אינה מיועדת להגן על שדרות ועוטף עזה.

המדהים בכל הסיפור הזה היא שתיקתם הכבשים. אלה מאות אלפי האנשים החשופים לאיומי הרקטות קצרות הטווח, שלא לדבר על מנהיגיהם. הם דוממים! להוציא מספר בטל בשישים של אנשים הטורחים לשאול, אלא שהם לא מקבלים תשובות. על פניו, נראה שאף אחד מהם גם לא בדיוק דורש אותן.

אולי הגיעה השעה לרענן קצת את הזיכרון של כולנו כדי להבין את המצב בו אנו שרויים בימים אלה.

עוד במחצית שנות ה–90' של המאה הקודמת, הבין ראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר שמעון פרס, שלאיום רקטות קצרות הטווח אין פתרון קונבנציונלי הולם, ושיש לפתור אותו בנשק חדיש, בלתי קונבנציונלי, יירוט לייזר. שותפים ליוזמה דאז היו מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (במיל.) דוד עברי, מפקד חיל האוויר האלוף (במיל.) הרצל בודינגר וראש מפא"ת עוזי עילם.

אז כיצד התהפכו היוצרות? ממיזם משותף לישראל וארה"ב לפיתוח מערכת לייזר להשמדת איומים קצרי טווח, ועד לפיתוח מערכת כחול-לבן שלא תיתן מענה לאיומים אלו, על-פי אותו "גורם בכיר במטכ"ל" כפי שפורט?

תמוהה ביותר היא עמדתו של שר הביטחון מר אהוד ברק (ושרי הביטחון שקדמו לו מאז 2004 - השנה בה הושלם הפיתוח לאחר 46 יירוטים מוצלחים), שמסרב בצורה עיקשת להביא את מערכת יירוט הלייזר, העומדת מיותמת במדבר בארה"ב, לניסוי בעוטף עזה. עלות הבאתה הוא כ-50 מיליון דולר, סכום הבטל בשישים לעומת הנזקים שכבר נגרמו בתשע שנות ירי תלול מסלול קצר טווח, ושעוד ייגרמו כאשר חמאס וחיזבאללה יחליטו לשוב להמטיר רקטות לעבר דרום וצפון הארץ. וזו אינה שאלה של אם, אלא רק מתי.

אנשים ניתן למגן חלקית, אך תשתיות? לא! (המאבק על מיגון חדר המיון בבית חולים באשקלון, כמשל). תשובת משרד הביטחון לפניות הרבות בנושא הן תמיד לאקוניות, בנוסח "כל העובדות המופיעות במכתבך ידועות לנו זה מכבר ונלקחו בחשבון בתהליך הבחירה של המערכת המועדפת להגנה אפקטיבית". מה נלקח בחשבון על-ידי משרד הביטחון? שאין כל מיגון ליישובי הצפון והדרום בסמוך לגבול, כפי שצוטט הבכיר בהארץ ב-3 לפברואר 2010?

ביום שני, 22 בפברואר 2010, פורסם שבכפר הפלשתיני בית סירא (?) הנושק לעיר מודיעין, נמצאה רקטה עם ראש נפץ מוכן בשלבים מתקדמים לקראת שיגור. והייתה זו הרשות הפלשתינית שהביאה לחשיפתה לפני שבועיים. ייתכן שכעת, בשעה טובה, נחשף הנשק הסודי של משרד הביטחון להגנה בפני סיכונים בליסטיים קצרי טווח? הרשות הפלשתינית!

היכן מסתתר נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס, שהשיק את הפרויקט עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון? מדוע הוא לא זוקף את קומתו וחושף את העובדות לאשורן? לאן נעלם תא"ל עוזי עילם, שהיה ראש מפא"ת באותה עת? האם גם בארזים מסוגו נפלה השלהבת?

השורה התחתונה היא, שפרויקט כיפת ברזל במתכונתו הנוכחית אינו אלא כרונולוגיה של הצלחה מזויפת, שלאחריה מובטח לצערנו כישלון קולוסאלי ידוע מראש. כמה אנשים צריכים להיהרג וכמה תשתיות צריכות להיהרס לפני שמערכת הביטחון תתעורר להגן על המדינה היחידה שיש לנו?