מאז נכנס
ברק אובמה לבית הלבן, ישראל משופעת בביקורים של אישים אמריקנים רמי-מעלה. ביקורים אלה עטופים - לפני תוך כדי וגם לאחריהם - בהחמצות פנים, בגינויים ובלחצים, במידה גדלה והולכת של התערבות בעניינינו הפנימיים, בדברת מרובה ללא תכלית, בסממנים חוזרים ונשנים של התכחשות להתחייבויות קודמות, ב"כעסים", באי-שביעות רצון ועוד. את האינטימיות שבין ידידים מחליפה הריאל-פוליטיקה האמריקנית הטיפוסית, שבשנות החמישים של המאה הקודמת קיבלה את השם "האמריקני המכוער". שוב מסתבר שה"אינטימיות" בין המדינות היא יותר דימוי ישראלי מאשר מציאות פוליטית. הממשל הנוכחי בארה"ב עומד בסימן בולט של חולשה בינלאומית, מחלוקות חברתיות וכלכליות מבית, נסיגה נמשכת ממעמד והתנהלות של מעצמה עולמית ושהיא גם מנהיגת העולם החופשי וחזרה לעבר התנהלות אגוצנטרית של קבוצת אינטרסים, שבעיתות משבר אי-אפשר ועל-כן גם אסור לסמוך עליה.
בסוף תקופת בוש, הייתה מציאות זו פועל יוצא של משגים מדיניים וצבאיים מתמשכים. אובמה ויועציו הפכו אותה לאידיאולוגיה. לאחר שנכשלו כמעט בכל מה שניסו בזירה הבינלאומית, דומה שמצאו בישראל את הקורבן התורן שאותו הם מבקשים להפוך לאות ומופת לאחרים. הפילו-אמריקניות הפתולוגית הישראלית, הפכה בדור האחרון לסם משתק. המנהיגות בישראל נסחפה אחר הנוחיות שב"קבלת תכתיבים אמריקנים": חופש ממחשבה יוצרת, בריחה מאחריות לאומית ותלות הזויה בחיים הווירטואליים שהאידיאולוגיה של "אין מה לעשות..." מעניקה להם.
בתוך המנהיגות הישראלית אפיינה גישה זו במיוחד את השמאל. בלהיטותו אחר מחזה השווא של "מזרח תיכון חדש" שהובטח על-ידי מנהיגות מניפולטיבית, מצא השמאל בסיסמאות-הבל את "האופיום להמונים" של הדור החדש. בתהליך מתמשך של התפרקות מערכים, של ויתורים מדיניים חסרי תכלית ומסוכנים, של הזיות על עולם נפלא המחכה מעבר לפינה – בנה, עודד וטיפח מציאות מסוכנת מאוד שלה אנו עדים עתה. את המצב המתהווה סביב ארה"ב שבנסיגה, הבינו טוב מכולם האירנים. על יסוד הבנה זו הם בונים מזה כמעט שני עשורים את מעמדם כמעצמה האזורית מספר אחת ואת שאיפתם למעמד בינלאומי בכיר – התהליך בעיצומו, טרם הגיע לשיאו ומלוא השלכותיו עוד לפנינו.
חולשה אמריקנית הנתמכת באשליות, הזיות מדיניות אירופיות שעיקרן התעלמות מהשתלטות דמוגרפית ערבית-איסלאמית על אירופה, וכשלונות ישראלים מתמשכים מאז הסכמי אוסלו הזכורים לשמצה - הניבו גם מציאות חדשה גם בעולם הערבי. ככל שנחלשת ארה"ב ומתגברת ההשפעה המוסלמית באירופה המערבית, גוברת ההעזה הערבית וקטנה הנכונות מצידם להגיע להסדר עם ישראל. סימנים בולטים לכך אנו מוצאים לאחרונה בהתחמקויות של הרשות הפלשתינית מהמשך המו"מ המדיני, בהצגת תנאים מוקדמים של הליגה הערבית להסדר, באי-נכונותה של הליגה להיענות להפצרות האמריקניות להתקדם להסדר כולל מול ישראל במסלול מקביל למסלול הישראלי-פלשתיני, ממסע עולמי ערבי-איסלאמי למתן לגיטימציה לטרור הפונדמנטליסטי, מחידוש האנטישמיות בתמיכה מסיבית של העולם האיסלאמי הפונדמנטליסטי במסווה של ביקורת על מדיניות ישראל, ומסימנים רבים אחרים של ריאל-פוליטיקה חדשה במערב הדמוקרטי. לא עוד סולידריות דמוקרטית הבאה לשמר ערכים שהיו עד לא מכבר נכסי צאן ברזל של הדמוקרטיות, אלא העמקת הצביעות, חידוד החומרנות והענקת מסווה של אידיאולוגיה פוסט מודרניסטית לכל אלה.
באווירה זו מגיע סגן הנשיא
ג'ו ביידן לביקור בישראל. על הפרק שני נושאים מרכזיים: א. התגרענות אירן והאיום הנובע מכך לישראל בפרט ולאזור ולעולם בכלל; ב. יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. הביקור נערך על-רקע מחלוקות ברורות וברובן ידועות בין ישראל לארה"ב בשאלת המשקל וסדר הקדימויות שיש להעניק לשני הנושאים. בסוגיית אירן קיימת הבנה לגבי המטרה הסופית, אולם הדעות נחלקות באשר לדרכים שראוי לנקוט לשם כך ובלוח הזמנים לפעולה מונעת אפקטיבית. לא כך פני הדברים בשאלת אופי הפתרון הריאלי לסכסוך הישראלי-ערבי והתנאים שיש ליצור בכדי להתקדם בתהליך מדיני אפקטיבי. כאן המחלוקת היא גם על המטרה וגם על הדרך ולוח הזמנים.
בשאלת המשבר עם אירן, ארה"ב מוליכה את ישראל שולל כבר זמן רב בתירוצים מתירוצים שונים לגבי האופן בו היא מתכוונת לטפל במשבר המתמשך והמחריף. שעה שהיא מנסה לשכנע את ישראל לא לפעול פעולה צבאית, היא מתעתעת בה לגבי הפעילות החלופית שבכוונתה לבצע, מידת הנחישות ומידת האפקטיביות שלהן היא מחויבת.
תקצר היריעה מלנתח את חוסר ההגינות ואת ההרפתקנות שבמדיניות אמריקנית זו. שני דברים חייבים להיאמר בכל זאת: ההיסטוריה של התנהלות ארה"ב מול בעלות-ברית שנקלעו לאיום קיומי הינה בעייתית, שלא לומר גרועה. מעולם לא סיכנה ארה"ב את עצמה, אפילו במעט, לטובת בעלת ברית זוטרה אם לא הייתה לכך סיבה אמריקנית ישירה. לפיכך, אין גם אין יסוד לחתימת ברית-הגנה עם ארה"ב, היא לא תעמוד במבחן. ארה"ב יודעת היטב שאירן אינה מהווה עבורה איום קיומי גם אם תחזיק בנשק השמדה המונית. במקרה הגרוע, האיום הוא בגדר חמור ולא נעים, אבל לא קריטי ובוודאי לא קיומי. המצב שונה לגבי ישראל בגלל ממדיה הגיאוגרפיים הזעירים וריכוזי האוכלוסין הצפופים שלה. חרף אלה, מתנהלת ארה"ב בסוגיית אירן כמי שכבר קבעה עמדה שאין היא מוטרדת יתר על המידה מאיום גרעיני אירני, אולם הייתה מעדיפה שלא יהיה קיים.
בה בעת יש לה העוז והחוצפה להפעיל על ישראל לחצים ו"שכנועים" בערוצים שונים ומגוונים, כדי למנוע אותה מלהגן על עצמה מפני איום שישראל רואה בשיאו איום קיומי. הנימוק האמריקני המגוחך בעניין זה הוא: "סימכו עלינו"... את האיום האירני לא ניתן למנוע, אבל ניתן לדחות פעם ועוד פעם במטרה להרוויח זמן שבמהלכו, עשוי העם האירני למצוא את הדרך לבצע מהפך שלטוני. מהפך כזה עשוי להפחית את הסיכון הגרעיני ואולי אף לבטלו כליל. המדיניות האמריקנית שגויה לא רק כלפי ישראל. היא שגויה מכל הבחינות. היא שגויה משום שביסודה עומדת ראייה קצרת טווח של ממשל חלש, שמבקש לעבור את הקדנציה הנוכחית בשלום ולרחוץ בנקיון כפיו שניסה – אך לא הצליח. אין ספק שגרעין צבאי באירן (שכבר החל להשפיע באזור) יוביל למרוץ חימוש גרעיני אזורי ויתרום לתפוצתו של הנשק הגרעיני בעולם כולו. אין ספק גם שהתוצאה תהיה הגברת האיומים על ישראל, ועל מדינות נוספות, בין אם בדרך של איום צבאי ישיר ובין אם כאיום טרור לא קונבנציונאלי. לב הבעיה הוא שהתהליך הינו בלתי-הפיך: שד זה, משיצא מהבקבוק, שוב לא אפשר יהיה להחזירו לשם.
אבל קיים מרכיב צביעות נוסף בגישתה של ארה"ב לבעיית הביטחון של ישראל בהקשר התגרענות אירן. היבט זה נוגע להשלכות שעשויות להיות, וקרוב לוודאי גם תהיינה, להתפתחות זו על הבט"ש הישראלי. חיזוק הקיצונים במחנה הערבי שיבוא בעקבות התגרענות אירן, שכולם משתייכים כיום לגוש האירני, יגדיל באופן משמעותי את הסיכון שקיצוניים אלה ישתלטו על כל שטח באיו"ש שהשליטה עליו תעבור לרשות הפלשתינית. סיכון נוסף של הישג אירני גרעיני קיים בהשלכות על משטרים "מתונים" במדינות שכנות לישראל, ולבנון היא אך דוגמה ראשונה לכך. אינני רוצה לפתח כאן תרחישים אפשריים של מציאות כזו, אבל אזכיר את האפשרות של ברית-הגנה עם אירן, שתיתן לאחרונה לגיטימציה להתערב בנעשה במדינות אלה או בשטחים שתפנה ישראל.
קוצר הראות, ההרפתקנות וזחיחות הדעת של ארה"ב ביחסה לסוגיות היסודיות ביותר של הביטחון הלאומי הישראלי מדאיגות ביותר. על סוגיות אלה ואחרות, מכסה הממשל הנוכחי בדברי חלקות, בתוכניות נייר שמשתנות חדשות לבקרים ובסממנים הולכים וגוברים של חוסר אמינות כבן-ברית. אבל חמור מכך,
הממשל - לא רק שאינו פועל כבן-ברית, הוא אף מצמיד לחוסר המעש שלו מנות גדושות של צביעות וחוצפה, שבעזרתן הוא מנסה לנווט את ישראל על-פי דרכו תוך התעלמות ובניגוד לאינטרסים החיוניים שלה; מי נותן לו את הזכות המוסרית לכך?! בסוגיית אירן רואים מרבית הישראלים, גם כאלה שפוליטית שייכים כיום לאופוזיציה, איום חמור מאוד עד קיומי. בנושא אירן יכול הממשל להוליך אותנו שולל אם נניח לו, אבל אין הוא יכול לשחק משחק של "הפרד ומשול". בסוגיית ההסדר עם הערבים הדברים שונים, משום שהאיום אינו קיומי ובמידה שהוא קיים, הוא אינו מיידי. בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי קיימים חילוקי דעות לא פשוטים בין קבוצות אוכלוסיה שונות בישראל. חלק מהקבוצות רואה בנושא הפלשתיני, בצורה כזו או אחרת, פלטפורמה למאבק על חזרתו לעמדות-בכורה פוליטיות בתוך ישראל. ברעיונות אלה משתעשעים
ציפי לבני ו
שאול מופז, וברעיונות אלה משתעשעים גם
אהוד ברק וחבריו למפלגת העבודה. בשעשועים אלה מידה עצומה של חוסר אחריות לאומית, אבל על-רקע האיום הפיסי המופחת, הם מרשים זאת לעצמם. את חילוקי-הדעות הפנימיים ואת השאיפות הפוליטיות המגזריות מנצלים בציניות האמריקנים (והאירופים מחרים-מחזיקים אחריהם) לניסיונות מתמשכים בהם הם מבקשים לקעקע את הבסיס הפוליטי של ממשלת נתניהו. מטרתם, שהיא התערבות גסה בעניינים הפנימיים של ישראל לא מהזמן האחרון, היא להעמיד בראשות הממשלה אישיות "נוחה" להם יותר. מרבית "התרגילים" של ממשל אובמה נגד ממשלת נתניהו בשנה שחלפה מאז עלתה לשלטון, קשורים במניפולציות הללו. "הצהרת בר-אילן" של נתניהו היא תוצאה של חתרנות זו, הקפאת הבנייה באיו"ש היא תוצאה נוספת, הניסיונות לפגוע בכושר ההתגוננות של ישראל מול הטרור הפלשתיני (דוח גולדסטון וספיחיו) הם תוצאה אחרת, הקישור המוזר שעשה אובמה בין אירן לבין הפלשתינים, הנזיפות הפומביות של הממשל האמריקני כלפי נתניהו וממשלתו לצד הכתף הקרה של אובמה ויועציו ועוד – הכל שייך לאותה מדיניות שחיקה. מדיניות זו מפעילים האמריקנים נגד ישראל כבר שנים, גם באשמתה של ישראל, אבל משטר אובמה "שיפר ושיכלל" אותה מאוד מאז נכנס לבית הלבן.
ביקוריהם של ביידן, מיטשל, ג'ונס, קלינטון, הרמטכ"ל האמריקני, ראשי הביון של ארה"ב ובכירים רבים אחרים - כולם חוליות באותה שרשרת; ביקור ביידן הוא החוליה הגסה ביותר והמניפולטיבית ביותר בה. ביידן הגיע לכאן כשהוא והממשל כולו מודעים למחלוקות הקיימות עם ישראל בשאלת הקפאת הבנייה באיו"ש, בשאלת הקפאת הבנייה בירושלים, בשאלת אי-נכונותה של ישראל לשלם אתנן פוליטי נוסף עבור חידושן של שיחות-קרבה ועוד. הם מודעים היטב לכך שישראל תהיה מטורפת אם תסכים להגיע להסכם עם אבו-מאזן, אם הסכם זה לא יכלול את עזה, יחול על כל הפלשתינים ותתלווה לו נורמליזציה עם רוב מדינות הליגה הערבית אם לא עם כולן; הסכם כזה יהיה פיקציה. אף על-פי כן מקדמת ארה"ב מהלכים מדיניים אלה, מבלי שיש לה ערבות מינימלית או נכונות מינימלית לפעול בהיגיון ובנחישות לפתרון המערכת הסבוכה הזו כולה.
ייתכן שבמעמדה הכלכלי והמדיני הנוכחי היא אינה מסוגלת לכך, אך היא צריכה להפגין נוכחות ומוכנה לעשות זאת, כדרכה, על-חשבון ישראל. פן אחר של עזות-המצח המשתקפת בביקור ביידן, נוגע לצביעות הדמוקרטית של ארה"ב. חרף העובדה שהיא מודעת היטב לעמדותיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שהיא נציגתו של רוב הציבור בישראל שבחר בה לא מכבר בדרך דמוקרטית לעילא, מתעלמת מכך ארה"ב במצח נחושה והופכת אירוע חסר חשיבות עקרונית, למשבר בינלאומי שכל כולו צביעות וחוסר דרך-ארץ.
חייבים להודות שבסוגיית אישור הבנייה החדשה בירושלים בעת ביקורו של ביידן כאן, שגתה ישראל שגיאה כפולה. פעם אחת שגתה בדרך שבה פורסם מקרה ספציפי זה. פעם שנייה שגתה שלא סתמה מראש את כל הנתיבים האפשריים להעמדות הפנים הצבועות של ארה"ב בסוגיית המשך הבנייה בירושלים. ירושלים היא המקום שבו חייבת ישראל לסטות מקו ההתקפלות הרופסת שבו היא מחזיקה ביחס לאי-ההסכמות עם ארה"ב ולהבהיר, גם לארה"ב, שיש נושאים שבהם לא יהיה ויתור ישראלי על עקרונותיה. כאן יכולה ממשלת ישראל ללמוד שיעור מאלף דווקא ממחמוד
אחמדינג'אד, שאינו מחמיץ הזדמנות לחזור על עמדותיו הבסיסיות.
אלמלא שתקו רה"מ ואחרים יתר על המידה בסוגייה זו ונתנו ביטוי מלא, תכוף, ברור ונחרץ יותר לעמדת ישראל בעניין ירושלים - יכול היה ביידן להגיע לישראל תוך ידיעה ברורה שפעילות הבנייה בירושלים נמשכת "על השולחן", או לא להגיע כלל. אבל כך לא יכול היה לשחק את משחק ה"בתולה הנאנסת" שהציג לנו כאן.
אילו נוהלו הדברים נכון, לא מנהג של מי שמתביישים במורשתם או בעמדותיהם המדיניות הבסיסיות, הפרסום האחרון היה הופך בבירור למהלך שגרתי בשרשרת של פרסומים שוטפים שאין בהם חידוש מדיניות, שינוי, התרסה או כל עניין דומה. משלא כך נהגה ממשלת ישראל כל הזמן, עדיף היה שיידחה הפרסום עד האחרון עד לאחר הביקור, וישראל לא תשחק לידיו של ממשל המבקש לחזור ולהביך אותה בכל הזדמנות שניתן.
הייתה תקלה בפרסום, אבל בוודאי לא היה בכך חידוש מדיני או ניסיון לפגוע במישהו,
אם אותו מישהו אינו סבור שאנו משרתיו הנרצעים. על המשבר המלאכותי שיצר הממשל האמריקני, הוסיף ביידן רמז בנאומו באוניברסיטת תל אביב, לאמור: "הסטטוס קוו המדיני לא יוכל להימשך עוד זמן רב" – האמנם?! התנהלותו של ממשל אובמה תורמת תרומה רבת משמעות לחוסר ההתקדמות בתהליך המדיני. הכרזות כהכרזתו של ביידן הן חוליה בשרשרת השלילית. מסקנת הערבים הינה ותמשיך להיות שאין צורך לנהל מו"מ אם הממשל יעשה עבורם את העבודה, או אם הם מאמינים שכך יהיה. בניגוד לדברי ביידן בתל אביב, אין שום צורך בצעדים "אמיצים" של ישראל, יש צורך בדיון מדיני ענייני ובפשרות הדדיות. לחילופין, ביידן צודק בדבר אחר שאמר:
המו"מ חייב להיות בין הצדדים וההסדר צריך להיות חבילה המקיפה את מכלול היחסים בין ישראל לשכנותיה ולא רק הפלשתינים. לכך יש להוסיף: אסור שהאמריקנים ינסו להיות בוררים וחשוב שיהיו מתווכים הוגנים, אם הם מסוגלים לכך...
אינני יודע לפי איזה שעון חול פועל נתניהו, אבל ככל שאני מתבונן במהלכיו, אני הולך ומשתכנע שהוא אינו פועל לפי שעון-החול של עצמו. שעון החול של עצמו קבע עוד בראשית הקדנציה שבראש סולם העדיפות הלאומית של ישראל עומד פתרון סוגיית הגרעין האירני. זו אינה גחמה, זו עמדה ציבורית רחבה בישראל. על עמדה זו הוא חייב לעמוד גם מול ארה"ב ואם יהיה צורך בכך, גם ללכת לבחירות חדשות! הנושא הפלשתיני חשוב, אבל לא קיומי. יש לטפל בו, אבל אסור לשלם מחירים מופרזים עבור הזכות לדבר ונתניהו שילם כבר מעל ומעבר לסביר. ככל שינסה לרצות יותר, כך יידרש נתניהו לשלם מחירים גבוהים יותר. ללחצים בפוליטיקה אופי נזיל: הם מתנקזים למקומות הנמוכים ולהיכן שמצוי הוואקום המנהיגותי. ה"תרגיל" האחרון של ביידן תוכנן ליצירת אווירה (או ניצול שגיאה) שבה דרישת ויתורים נוספים מישראל תיפול על קרקע פוריה. פן סמוי נוסף של מדיניות ישראלית ברורה צריך להיות "סוף עונת הוויתורים המוקדמים". מחירים ישולמו בבוא הזמן כחלק מהסדר, אם ולכשיושג ויתקיים. אם הפלשתינים אינם רוצים לדבר, אין צורך להילחץ; שעון החול הישראלי אינו מחייב זאת וראוי לישראל שתפעל מפעם לפעם גם לפי שעון החול שלה...
הדברים שנאמרו עד כה אינם מתייחסים לביידן האיש, אלא לביידן הפוליטיקאי בשליחותו של ממשל בעייתי. כאדם הוא עושה רושם נחמד, לבבי, פתוח ונעים-סבר ושיחה, אבל לא אלה הם נושאי דיון זה. ביידן, כנציג ה"דוד סם", לא השיג כאן מה שביקש להשיג (אם ביקש): שיפור אווירה וחידוש האינטימיות; ההפך הוא הנכון. משום שלא הביא שום חדש בנושא החשוב ביותר לישראל – אירן, ומשום שהיה שותף לבימויו של משבר מלאכותי ומיותר בין ידידים, ומכיוון שהגדיל לעשות והשמיע גם כמה דברים שריח של אדנות, חוסר סבלנות ודחיקת הקץ עולה מהם כצחנה, לא שיכנע בכנות כוונותיה החיוביות של ארה"ב, אך בעיקר באלו של ממשל אובמה. לא רק שלא שיכנע, אלא שחיזק והגדיל את סימן השאלה שתהיה ישראל חייבת לשאול את עצמה מכאן ואילך בנוסח: מי את ארה"ב של אובמה – הלנו את אם לצרינו?
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
