אני אתאבל ביום הנכבה. אתאבל על פלסטין הנכחדת - שאת רובה לא היכרתי. אתאבל על המקום הזה, שהולך ומאבד את צלמו, את נופיו, את יופיו, את ילדיו - על מזבח הגזענות והרשע. אתאבל על ילדים שפולשים לבתי משפחות, משליכים אותן אל הרחוב, מחללים את בתיהן, ובעודם צופים בהם ישנים על טפיהן וזקניהן ברחוב - מרקדים ושרים לזכר רוצח ילדים. אתאבל על החיילים והשוטרים השומרים על הילדים המרושעים הללו - ללא נקיפות מצפון. אתאבל על אדמות בלעין ונעלין ועל גיבורי בלעין ונעלין, ביניהם ילדים בני 12 ובני 10 - העומדים ללא חת על זכותם לחיות חיים של
כבוד על אדמות אבותיהם.
אתאבל על זכויות האדם שנקברו כבר מזמן בארץ הזאת, על הדם המותר, על ההרג המבורך, על הסיפור הציוני השקרי שעליו חונכתי ועל הסיפור הפלסטיני הדרוס שאסור לבטא - ואשר אמיתותו שבה ומבצבצת מבעד לעשבים ומבעד לחוקים. אתאבל על שרת חינוך לשעבר שאומרת "שלא יהיה להם על מה להתאבל ולא תהיה להם סיבה למרוד" - משפט המיוחס לגדולים שבצוררנו, למרושעים שבקולוניאליסטים.
אתאבל על כולנו, שאיננו יודעים מה אפשר לעשות לנוכח חוק שכולו רוע, אחד מעשרות חוקי גזע שהולכים ותופסים מקום של כבוד, אם לא את כל המקום, בספר החוקים של המדינה היהודית הדמוקרטית. אתאבל על הדמוקרטיה בארץ הזאת - שיותר ממחצית נתיניה חיים בתנאים שחוקים בארצות דמוקרטיות אינם מתירים לחיות-בר לחיות בהם.
אתאבל על הילדים. שמתו. שימותו. על הילדים שאינם יכולים עוד לחיות פה, ועל אלה שחיים פה כגלמים שקמו על יוצריהם. יצורים שהפחד, הרשע, הגזענות, האהבה המסולפת לאדמה לא-להם, השנאה לכל מה שאיננו כמוהם, ותאוות ההרג - מרכיבים את זהותם.
אני אתאבל ביום הנכבה. וגם ביום שלפניו, שקוראים לו אצלנו יום הזיכרון, ואשר איננו אלא יום פולחן הבשר המת, שבמוצאיו קמים כולם וצולים בשר מת אחר על האש, רוקדים, שרים, זוללים וסובאים. אתאבל על חג העצמאות - שאיננו אלא חג ניצחון הסגר והשעבוד.
על כל אלה אתאבל ביום הנכבה. אצטרף למיליוני עקורים, עשוקים, מושפלים שאינם מוותרים על העתיד, שעדיין מאמינים בסיכוי, וניצבים כעדים וכאודים לרוחו האמיתית של האדם.
אתאבל ביום הנכבה כדי להיות ראויה להם, כדי שילדיי ידעו שאני במחנה הזה ולא האחר, ויאמינו אף הם בסיכוי, בתקווה ובניצחון הצדק.
- לאחר שחוק הנכבה עבר בכנסת בקריאה ראשונה.
