"חובה עלינו לשקוד על הסברת עֶרכם ותרבותם של שני העמים בעל-פה ובכתב לערבים ולעברים, ולשקוד על פיתוח דפוסי ידידות בין העמים."
(מתוך סעיף ב' במצע היסוד של ארגון "ברית שלום")
בימים של מתיחות בין ישראל ושכנותיה, בין ישראל וידידותיה, בין יהודים ובין פלשתינים, אני מוצא לנכון להעלות על נס את תנועת "ברית שלום". תנועה שהשמיעה קול של היגיון ומוסר, שלצערי, לא הצליחה להשפיע על קצב המאורעות במאה העשרים.
התנועה נוסדה ב-1925. בין מקימיה היו אנשי רוח ומעשה, שהטביעו חותמם בציבוריות הישראלית. ניתן למצוא ביניהם את ארתור רופין, הנרייטה סאלד, איש עסקים כמו שלמה זלמן שוקן. פרופסורים מבכירי האוניברסיטה העברית בירושלים - גרשום שלום, יהודה ליב מאגנס, שלמה דב גויטן, עקיבא סימון, מרטין בובר ועוד. סופרים כמו מרדכי אבי שאול ומשה סמילנסקי. ברבות הימים תמך בתנועה זו גם המדינאי הבריטי הרברט סמואל, מי שהיה הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל.
"רוח של חתירה לכינון הסכם שלום"
אינני שלם עם כל מצעה של "ברית שלום". ובוודאי שלא בראיית האוטונומיה התרבותית כחזות הכל. אבל בימים טרופים אלו, מן הראוי שנקשיב לכמה דברים ממצעה של תנועה זו, שגם מספר לא מבוטל של אנשי רוח ערביים היו שותפים לה. הטרגדיה היא שבשני הצדדים לא הקשיבו לקולם המוסרי והערכי. למרבה הצער, בשני הצדדים הייתה זו צמרת אינטלקטואלית מאוד מבודדת ומושמצת.
פתחתי בציטוט סעיף ב' המחייב שקידה על הסברת ערכן של תרבויות שני העמים. כמה מצער שהחלטת ממשלת ישראל בהתכנסות המיוחדת בתל חי בנושאי מורשת לא אימצה את דרכה של ברית שלום, שעלינו לטפח הערכה למורשת ולתרבות של שני העמים החיים כאן.
ראוי שנאמץ את סעיפים ב' ו-ג' במצע התנועה בדבר "השפעה על דעת הקהל ברוח של חתירה לכינון הסכם שלום, ויתורים טריטוריאליים ויצירת מוסדות שיסיעו להשגת מטרות האגודה ולמימושן".
|
|
|
|
בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה [גידי אבינערי]
|
|
|
|
| מצערת העובדה שהפרקים בספריו של הרצל, בכל הקשור לציבור הפלשתיני החי בתוכנו, נמחקו לחלוטין מסדר היום שלנו. הרצל הרחיב את הדיבור בדבר החובה שסגן נשיא מדינת היהודים חייב להיות ערבי. וזאת רק דוגמה אחת כיצד הוא ביקש להסדיר מערכות יחסים בארץ שהוא חזה | |
|
|
|
הם ביקרו את בן-גוריון, לפיו האתוס הציוני נטל מבנימין זאב הרצל רק את ההצהרות על אודות בית לאומי לעם היהודי, שאין עוררים על כך, אבל התעלם משאר חזונו של הרצל במשנתו הסדורה ביחסינו לבני המקום הערביים החיים כאן ולכמיהתם לביטוי לאומי.
מצערת העובדה שהפרקים בספריו של הרצל, בכל הקשור לציבור הפלשתיני החי בתוכנו, נמחקו לחלוטין מסדר היום שלנו. הרצל הרחיב את הדיבור בדבר החובה שסגן נשיא מדינת היהודים חייב להיות ערבי. וזאת רק דוגמה אחת כיצד הוא ביקש להסדיר מערכות יחסים בארץ שהוא חזה.
כאשר עמיר פרץ מינה שר ערבי לתפקיד של שר המדע והספורט, קמה מהומת אלוהים בכנסת ישראל. זכור נאומה של חברת הכנסת ממפלגת "ישראל ביתנו", שכמעט הייתה שרה העונה לשם אסתרינה טרנטינה (שיבשתי במכוון את שמה), שעמיר פרץ "תוקע סכין בלבו של החזון הציוני ובנימין זאב הרצל מתהפך בקברו כשאנחנו נותנים יד למינוי שר ערבי(!!!) בממשלת ישראל בירושלים הבירה". לאחר נאומה בכנסת זכתה ללחיצות ידיים חמות של מנהיג מפלגתה, מר אביגדור ליברמן.
חברת הכנסת שהתהדרה בתואר אקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, לא קראה עשרות עמודים בספרו של הרצל "מדינת היהודים" הדורשים ייצוג ערבי בכל שדרת המנהל והממשל במדינת היהודים. וזו רק דוגמה אחת המעידה עד כמה צדקה "ברית שלום", שביקרה את המדיניות המאמצת רק את חזון הבית הלאומי, ורומסת ברגל גסה מישורי חיים משמעותיים אותם מעלה הרצל בהגותו ובחזונו.
הרצל מת בשנת 1904. שנה לאחר מותו של הרצל מפרסם אחד העם בשנת 1905 את המאמר "אמת מארץ ישראל", היוצא חוצץ נגד מדיניות של נישול פלחים ערבים מאדמתם באמצעות קניית אדמות מאפנדים ערבים. תנועת "ברית שלום" אימצה את הקול המוסרי של אחד העם, לפיו ההיאחזות בארץ ישראל "אסור שתהיה תוך נישולו של הפלח הערבי".
מצערת וכואבת העובדה, שהקול המוסרי של "ברית שלום" נשאר כקול קורא במדבר. היום, יותר מתמיד, יש לחתור שהקולות של "ברית שלום" יכתיבו את מהלכי חיינו בארץ הזו.
|
|
| תאריך: |
19/03/2010
|
|
|
עודכן: |
19/03/2010
|
|
|
אביגדור (איווט) ליברמן / Avigdor Liberman
תפוס כינוי יחודי
