שפוך חמתך בסדר פסח או פרוס עלינו שמי שלום

אנחנו משלבים בהגדה אמירה מספר תהילים ע"ט פסוק ו': "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". אמירה המקבלת חיזוק לפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". כל זה נאמר לאחר שמילאנו את הכוס של אליהו הנביא ופתיחת הדלת בתקווה שהישועה, לה אנו נכספים, תבוא ותכבד אותנו.

נשאלת השאלה - האם תמיד הופיעה האמירה המייחלת לפגיעה בכל הגויים, שלא ידעו את אלוהינו.

אם כן, האמירה "שפוך חמתך" הנהוגה בימינו בין הכוס השלישית לרביעית אינה נמצאת בנוסח הראשון של סדר פסח במשנה, סדר מועד, מסכת פסחים פרק י'. והרי שישה סדרי משנה נחתמו על-ידי רבן יהודה הנשיא בשנת מאתיים לספירה.

במשנה אנחנו קוראים "מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר...". לאמירה "שפוך חמתך על הגויים שנהוגה בימינו בין הכוס השלישית לרביעית אין זכר (!!!) במשנה.

אנחנו מתקדמים לספרות האמוראים, שחותמת את התלמוד כבר במאה החמישית לספירה, ואיננו מוצאים את הביטוי "שפוך חמתך" בגמרא, מסכת פסחים, פרק י'. לא נמצא כל בקשה או דרישה לנקם בגויים.

אנחנו משוטטים בספרות הגאונים ורק בתקופת מסעי הצלב במאה האחת עשרה אנו מוצאים פעם ראשונה ביטויי קריאה לאלוהי ישראל שיעניש גויים, שלא ידעו אותו אוכלים ומחריבים את נווה יעקוב.

אי הנוחות שלי משילובו של פסוק לקריאה להשמדת גויים בסיפור הנפלא של יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אינה באה מתוך התכחשות שלי לפורענות וחורבן של קהילות ישראל במהלך ההיסטוריה.

מסורת ישראל קבעה ימי אבל ותענית לציון אירועי חורבן. סיפור היציאה מעבדות לחירות, אותו אנחנו מספרים מדור לדור, נפגם כאשר אנו מוסיפים את המשאלה של הריגת כל גוי "שלא ידעוך ובשמך לא קראו". קריאה שהיא בבחינת ניתוב דרך גם לעתיד.

אני, כמי שהמרתי את הפסוק "שבחרתנו מכל העמים" בפסוק "בחרתנו עם כל העמים", פוסח על קריאת "שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך" בפסוקים המייחלים לשלום במשפחת העמים הפזורים בשפע רב בספר הספרים. ומקנח בישעיהו פרק ב', 4-1: "...לא ישא גוי אל גוי חרב..." ובישעיהו י"א, 13-1: "...שורש ישי עומד לנס עמים..." והדוגמה שעומדת לנגד עיניי, ההגדה וורמס מהמאה השש עשרה. יש הטוענים שהיא מראשית המאה השבע עשרה, שבמקום "שפוך חמתך" כתוב שם "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך ועל גויים שלא ידעוך".

נוח לי עם ההגדה של התנועה הרפורמית, שהמירה את "שפוך חמתך" הנוקם והנוטר בהתייחסות אל הגויים לא כאויבים, אלא כשותפים לחיי היצירה בעולם כולו.