הלילה הזה הלילה הזה כולו חוויה

ההגדה של פסח חיה מאות בשנים, כטקסט חי, שמונח כבסיס לפרשנות ודרשנות שהן אינטרפרטציות אישיות של כל אחד ואחד מאיתנו, עם רלוונטיות לחוויות החיים של בני הדור. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אבל זה לא רק 'כאילו', זה ממש. לכל אחד ואחת מאיתנו יש מצרים שלו, או שלה. בתוך כל אחד מאתנו שוכן לו פרעה קטן, שמתעקש לא להניח לנו להיות מי שאנחנו באמת, ובכל אחד ואחת מאיתנו יש נקודה פנימית של חירות, שלא מוותרת, ומבקשת לה גאולה.

ההגדה לא הייתה מעולם טקסט מת, יבש ומשעמם, שקוראים מהר בלי שאף אחד יבין או יתעניין. ההגדה והמסורת היהודית בכלל הן כמו קופסת צבעים, שצריך כל אחד לדעת לצייר בה את הציור המיוחד לו. בפסח מציירים בה את תמונת החירות, או לפחות את תמונת השאיפה לחירות ואת השביל המוביל לקראתה.

חירות

השאיפה לחירות צריכה להיות שאיפה תמידית, יום-יומית. אולם למרות זאת קבעה המסורת היהודית נקודה על לוח השנה העברי, המיועדת להתבוננות אישית, משפחתית וחברתית במשמעויותיה של החירות האמיתית. הדרך אל החירות נמשכת לאין קץ, וכל עוד הולכים בה, היא הולכת איתנו. אבל הדרך אל החירות דרך קשה היא ובעיקר מפחידה, היא נמצאת מעבר לכל גבול ידוע, ופעמים רבות קל לנו יותר להזניח אותה, ואז נדמה שכה נעים להתרפק על מנעמי השעבוד, הכל-כך מוכר ונוח. קל יותר, אמר רבי שמחה בונם מפשיסחא, להוציא את היהודים מן הגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים...

לכן יש חשיבות לייחודו של זמן בשנה שבא לחדש את מאגר הכוחות ולהזרים דם חדש בעורקי כל מי שמבקש להשתחרר מן השעבוד. חג הפסח במהותו האמיתית הוא לילה של התבוננות, לילה שונה מכל הלילות, לילה של מדיטציה משפחתית וחינגה המקדשת את הדרך אל החירות, דרך שפעמים רבות, אין-סופית היא בעצמה. מה שחשוב בדרך אל החירות זה שתתקיים תמיד ההליכה, כי במסע אל החירות כשלעצמו כבר מצויה החירות הגדולה.

חמץ ומצה

נתחיל את המסע בהכרת עצמנו - מה שנקרא: בדיקת חמץ. מהו חמץ? חמץ הוא בצק שתפח. בצק הוא דבר בסיסי מאד. קמח ומים בלבד. אבל כשמניחים לו לעמוד זמן מה הוא מחמיץ ותופח. החמץ מסמל התנפחות נפשית. אגו נפוח. המצה שעשויה מבצק שלא תפח מחזירה אותנו קודם כל אל הדברים הפשוטים ביותר. אל הדברים כפי שהם, ללא נפיחות, ללא ערך מוסף כביכול, ללא עסקי אויר. המצה מחזירה אותנו לכאן ולעכשיו של עצמנו - אל הענווה. וענווה פירושה הכרת הדברים כפי שהם. לא פחות ולא יותר. אדם עניו איננו מפחית מערך עצמו, אך גם איננו מנפח זאת. הוא רואה את הדברים בעיניים פשוטות ונקיות - כמו מצה. אבל כדי להגיע למצה הזו אנחנו מקדימים לחג הפסח את טקס בדיקת החמץ.

בדיקת ההחמצות

בדיקת חמץ נערכת בלילה שלפני ליל הסדר. באופן מסורתי מבצעים אותה לאור הנר, והסיבה לכך היא שכששורה חושך בבית וצועדים עם אור של נר ניתן להבחין בדברים הקטנים שחבויים בפינות הקטנות של החיים. אצל החסידים והמקובלים הפכה בדיקת החמץ לטקס של התבוננות וחיפוש פנימי. החיטוט בפינותיו החבויות של הבית מסמל את החיפוש הפנימי אחר כל מה שהוחמץ והתחמץ בתוככנו במהלך השנה שחלפה, ואחר כל מה שהזנחנו בפינות החבויות של נפשנו.

משחק החמץ של האר"י

כבר בימי האר"י, במאה השש עשרה, היו הבתים נקיים באמת מחמץ ימים מספר לפני הפסח, וליל בדיקת חמץ הפך למשהו סמלי. האר"י לימד שכדאי לקחת עשרה פתיתי חמץ המכוונים כנגד הפגם בעשר הספירות של הקבלה (מומלץ לעטוף כל אחד מהם כדי שלא יתפורר) ולהתחיל מין משחק משפחתי שכזה: אחד מבני הבית לוקח את עשרת הפתיתים ומחביא אותם בכל מיני מקומות ולאחר מכן השאר עוברים עם נר ביד ומחפשים (למי שלא מעוניין לבלות את כל הלילה בטיפוס לבוידם ובזחילה מתחת למקרר לקול צהלת ילדיו מומלץ להקדים וללמד את צאצאיו פרק קצר בחמלה). חתיכת החמץ הראשונה שתמצא תהיה מכוונת כנגד הספירה הראשונה - כתר - והחתיכה השניה כנגד ספירת חכמה וכן הלאה.

רשימת המציאות יכולה להיות כלי מעניין להתבוננות לאחר מעשה: למה מצאתי את חתיכת החמץ הרביעית, שכנגד ספירת החסד, למשל, במקרר? אולי האהבה שלי לוקה בקרירות? למה החמץ של ספירת הנצח (ביטחון, שליטה, ארגון) נמצא בספריה, או למה את החמץ של ספירת היסוד (התחברות, מיניות) מצאתי בחור המנעול? הנתונים הבסיסיים משמשים לנו מצע לפרשנות אישית ולהתבוננות בסודות נשמתנו. זה אומנם משחק, אבל משחק מאד רציני.

למחרת בבוקר עושים ל"ג בעומר קטן לשריפת החמץ, ותפילה קטנה השאירו לנו המקובלים לעת אשר כזו, תפילה המבקשת לראות בכל פתיתי החמץ שנמצאו את נציגויותיהם של מכלול הצדדים השליליים שבנו, ולראות בשריפתם מין תפילה חרישית לתיקון הנפש.

עיצוב החלל

חלק נכבד מההתכוונות הנכונה לחגיגת החירות של פסח מצוי בעיצוב החלל שבו עתיד להתרחש ליל הסדר. עיצוב של החדר נכון יכול לחדד תחושות, לפקס מחשבות ולמקד תשומת לב לנקודה הפנימית. לא תמיד צריך להיתפס לצורה המוכרת של שולחן ערוך (תרתי-משמע) עם מפה לבנה וכפות כסף. חשבו כיצד ניתן דווקא לשנות משהו מן האופן הרגיל. לפי התלמוד זו עיקרה של אמירת "מה נשתנה?". צריך ליצור מצב שבו כל ילד (גם אם הוא בן שמונים) יכנס לחדר ומיד ישאל - היי, מה קורה פה? מה נשתנה הלילה הזה?

לפי ההלכה צריך לאכול את המצות ולשתות את ארבע הכוסות בפסח כמו שהיו הרומאים אוכלים ושותים במשתאותיהם, שרועים בהרחבה על מיטות קטנות, מסבים על צד שמאל ואוכלים ביד ימין... ראוי להכין לכל אחד מן המשתתפים מקום נכבד ככל הניתן לישיבת הסבה. כריות עושות את זה. המטרה היא שלא רק נדבר על חירות, אלא גם נחוש אותה. שנאכל לא בצורה לחוצה ומתוחה כמו תמיד, אלא בנחת, מתוך הרחבת הדעת, מתוך מצב רגוע ונינוח, מדיטטיבי כמעה. בקהילות ישראל נהגו להוציא כלים יפים ויוקרתיים כדי לפאר את החלל בו מתקיים הסדר. והכוונה בכל זה היא להביא אותנו למצב לא שגרתי, מצב של הרחבת הדעת, שמתוכו נוכל להרהר מחדש על חיינו הרגילים, כאילו ממקום אחר.

מצווה לספר

בלילה הזה אנחנו מצווים לספר ביציאת מצרים. לספר - אמרו החסידים - משמע להאיר את הנושא, כמו במילה ספיר. עלינו להביא את יציאת מצרים הפרטית שלנו למצב שבו תהיה נהירה לנו, ולא עלומה. אחד הטיפים היפים שנתן לי חבר הוא לבקש מכל אחד מן המוזמנים לליל הסדר להביא אתו איזה שהוא אביזר קטן שדרכו הוא יכול לספר על יציאת מצרים האישית שלו. מכינים מגש מיוחד עבור אותם האביזרים, ובמהלך הסדר מאפשרים לכל אחד לספר לנו על משמעותה של היציאה מעבדות לחירות עבורו. יהיה מי שיביא סיגריה ויספר על הגמילה מעישון (שכבר עבר או שמעוניין לעבור), יהיה מי שיביא תמונה, או תעודת הסמכה, או תלוש משכורת... כל אחד ומצרים שלו, כל שנה ומצרים שלה. בסעודות משפחתיות זו יכולה להיות הזדמנות ליצור שיחה מעניינת בין הדורות הותיקים והצעירים על תהליכים שעברו ועוברים המשתתפים - צעירים כזקנים - ולחלוק מחשבות וחוויות.

קדש ורחץ

ליל הסדר מסודר כאילו לפי "ראשי פרקים" וזאת כדי שנוכל לזכור בקלות את סדר הדברים. בדיחה יהודית אומרת שאצלנו היהודים רק פעם בשנה יש 'סדר' וגם אז שואלים מיד מה נשתנה? ובכל זאת - הארגון של ליל הסדר לפי החרוזים של קדש ורחץ כרפס יחץ מאפשר לנו לקבל תמונה מקיפה על מהותו של הערב הזה. נסו לסדר את הלילה הזה לפי הסימנים הללו מחדש: מה אומר לכם כל סימן? נסו ליצור מדרשים חדשים על משמעותו של סדר היום. מהי האג'נדה של ליל הסדר שלכם? מהם הדברים החשובים שנכון להקדיש להם סעיף בסדר היום של החירות?

המרחב המוגן של הפנטזיה

ליל הסדר תחום בתחילתו ובסופו על-ידי כוסות של יין. הכוס הראשונה היא הכוס של הקידוש והכוס האחרונה היא הכוס שעליה גומרים את ההלל.

ליל הסדר, בו אנחנו מקדישים את עצמנו להתבוננות על החירות, נמצא בתוך מרחב מוגן בממד הזמן. משמעות הדבר היא שבתוך המרחב המוגן הזה מותר לנו. מותר לנו להרהר גם על דברים שבדרך-כלל איננו מעיזים להרהר אודותם. לפנטז קשות על חירות שבדרך-כלל אנחנו לא מעיזים בכלל לחשוב עליה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הקידוש והכוס האחרונה תוחמים את הזמן שבתוכו מותר לנו לפנטז ומגינים עליו בתחומי הריטואל הדתי. כדאי לקחת את ההזדמנות וללכת על זה. להכריז על פתיחת המרחב המוגן בעת הקידוש, ולהכריז על סיומו עם סגירת הסדר. יש בזה משהו מאוד מרגיע ומאפשר, מזמין ובלתי-מאיים.

ארבעה בנים

אחד ממשחקי התפקידים החביבים של ליל הסדר הוא משחק ארבעת הבנים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה - אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבע פעמים מוזכרת בתורה העובדה שצריך לספר לבנים על יציאת מצרים, ובכל פעם בסגנון אחר. מכאן למדו חז"ל שהתורה דיברה על סוגים שונים של אמירות, המכוונות לסוגים שונים של בני אדם.

מה שמאפיין את החכם בסיפור ההגדה זה שהוא יודע לשאול! החכם איננו זה שיודע את התשובות אלא זה שמספיק רגיש וקשוב כדי לשאול. לשאול מתוך פתיחות ולא מתוך ציניות. ציניות זו דרכו של הרשע. הוא איננו איש רע בהכרח, אבל הוא פשוט מייצג את האיש שאיננו מוכן לפקוח את אוזניו ולהשתחרר מן הדעות הקדומות. ה"רשע" של ההגדה הוא הטיפוס הציני. ולכן מצווה ההגדה להכהות לו את השיניים - כלומר למעט את חידודון, להביא אותו למצב שבו לא תהיה עוד משמעות לציניות ולא יהיה לה ממה להבנות.

התם הוא זה שאיננו מסוגל להיכנס אל מורכבות החיים. הוא שואל רק "מה זאת???" ולא מצליח לנסח שאלה מורכבת ומתוחכמת. תשובתנו אליו צריכה להדגיש את מידת המורכבות של המציאות. וזה שלא ידע לשאול רוצה לשאול אבל איננו יודע כיצד. הוא איננו יודע כיצד מתחילים בכלל. ולכן אנו מצווים להכניסו בסוד העניינים ולספר לו על משמעותן של עבדות וחירות.

כל ארבעת הבנים מצויים בכל אחד ואחת מאיתנו. ישנן בתוכנו רמות של חופש שביחס אליהן אני יכול להיות חכם ולהתנסח היטב מבחינה מילולית. אך ישנן רמות עמוקות יותר, שביחס אליהן אני מעדיף להתעלם, להיות "רשע", ציני וקר.

וכך הוא גם ביחס לשתי העמדות האחרונות. ניתן לנסות ולהגדיר לעצמנו מה בתוכנו מהדהד דרך כל אחת מארבע הדמויות הללו. מתי קופץ בתוכי הבן הרשע ומתי פוקח עיניים עגולות זה שלא ידע לשאול.

מכות מצרים

אלימות איננה דרך אמיתית לפתרון בעיות כידוע, ולכן יש איזושהי בעיה עם הנושא של מכות מצרים. אומנם גם בטיפול במיצר הפנימי שלנו, באותו צמצום רוחני שלא מאפשר לי לפרוח ולצאת לאור אנחנו נדרשים לפעמים לפעול באופן חד-משמעי וחזק - כמו במכות מצרים - לכסח את הצד הכפייתי שבי שאיננו מוכן לתת לי להשתחרר. אנחנו מכורים לכבוד ולשררה, מכורים לאהבה ולחום, מכורים להנאות, למין ולאוכל, מכורים לחוויית הצרכנות, מכורים לרב או לגורו, מכורים לקוקה קולה או לכתבי הקודש. כל עוד אנחנו לא יכולים להיות בלי - זו התמכרות. זהו שיעבוד. הדרך אל החירות מנסה לגמול אותנו מכל סרך עודף. בשפה הבודהיסטית מכנים זאת אי-הצמדות (Un-Attachment). ולעיתים כדי להיפרד מאובייקט ההצמדות שלנו אנחנו צריכים לנקוט בצעדים שיש בהם מן התקיפות כלפי עצמנו - וזו איזושהי אלימות קטנה ועדינה, כמו מכות מצרים באופן סימבולי, כלפי מיצרי הנפש.

אולם הדרך האלימה איננה הדרך המקודשת ממש. לכן אנחנו מטיפים טיפות של יין מן הכוס החוצה בכל פעם שאנחנו מספרים על מכה ממכות מצרים בליל הסדר. הכוס מסמלת את השפע שאותו אנחנו רוצים לקלוט אל תוכנו - שהרי עוד מעט ונשתה אותה בהסבה. בהטפת טיפות היין החוצה מן הכוס אנחנו מבטאים את הסתייגותנו מפתרונן של בעיות בדרך של זבנג וגמרנו. את החלק הזה שבשפע איננו מעוניינים לשתות. איננו מעוניינים בצד הבלתי-מתוקן של האלימות - גם לא זו העדינה והסימבולית. כי תיקון המושג בכפיה איננו בסופו של דבר תיקון אמיתי ופנימי. לכן - כאשר מגיעים למכות מצרים בסדר ההגדה ראוי לנו לחשוב על שני דברים: א. מהם המקומות בנפשנו שכלפיהם אין ברירה בינתיים ויש ללכת בדרך קשוחה. ב. להיות מרוכזים בידיעה שפתרון שכזה, פתרון אלים, איננו יכול להיות פתרון אמיתי לטווח הארוך, ולכן לברור אותו החוצה מן הכוס.

אפיקומן

האפיקומן צריך להיות המשחק המרכזי שבסדר. לא מומלץ ליצור תחרות בין הילדים על "חטיפת האפיקומן". סבא שלי עליו השלום היה בודק בכל שנה מה מספר הנכדים המעודכן לשנה זו ומחלק את המצה למספר שברים כמספר הילדים. לכל ילד שבר מצה. מי שהיה מביא חתיכת אפיקומן שמצא היה זוכה בפרס שגם הוא היה מרובה בדיוק כמספר המועמדים. חירות איננה הולכת טוב עם תחרות. אבל האפיקומן הוא משחק מאוד רציני.

את המצה שעליה אנחנו מברכים עלינו לשבור. את החלק הקטן אוכלים ואת החלק הגדול מרסקים לחתיכות אפיקומן ומחביאים. מה זה מסמל? אם מצה מסמלת פשטות וענווה וחירות אמיתית, כי אז שבירת המצה מסמלת את העובדה שאיננו זוכים לגעת בדבר השלם כשלעצמו. אנחנו מודעים רק להיבטים חלקיים מאד של החירות, ורוב רובה נעלמת מאיתנו. מי יכול להגיע אל אותה חירות עלומה? הילד. הילד שלי והילד שבי - הם יכולים, דווקא מגלל פשטותם, לשוב ולחדור מעבר למעטה המציאות ולהשיב אלי את פיסות החירות שנעלמו ממני בהיותי מבוגר. לכן אני צריך לשלם עליהן. הילד (שבי) עושה עבודה גדולה וחשובה. כמו אמודאי הוא צולל לתוך החושך ושולה לנו ממנו פנינים. הוא משיב אותי אל האוצרות החבויים שלי, אוצרות שנעלמו ממני, והשאירו מאחוריהם את הצרות. השיבה אל אוצרותיי החבויים יכולה להצילני מן השעבוד. "אוצרות או צרות" הטעים יפה ידידי דוד בן יוסף.

שיר השירים

שיר האהבה של התנ"ך איננו חלק מן ההגדה אבל הוא בהחלט חלק ממנהגי ליל הסדר. אחרי שגומרים לזלול ואחרי שהילדים פורשים למיטותיהם או למשחקיהם ואחרי ששינה אוחזת גם בעפעפי אחדים מאתנו מגיע תורו של שיר השירים אשר לשלמה. טוב לדעת כמה ניגונים עדינים ועמוקים על כמה מפסוקי שיר השירים ולשיר אותם אל תוך הלילה ואל תוך הבוקר המזדנב ובא, בדביקות ובאורך רוח.

לאחר שביררנו את עצמנו מן המכות ומן האלימות הפנימית מגיע תורה של אהבה בתענוגים. כי כל עוד יש בנו אלימות, ולו גם מעודנת ופנימית, כזו שמופנית כלפי "היצר הרע" ולא כלפי רעים אחרים, איננו יכולים להגיע לאהבה בתענוגים. שיגיונות האהבה האלוהית מזומנים לנו משנדע להשתחרר מן המאבק. בתחילתה עוברת הדרך אל החירות לעיתים גם במחוזות של קונפליקט ומאבק, אבל סופה משתרך במחוזות של שלום גדול - שלום עם אויביך, שלום עם חיית השדה ושלום עם עצמך. וזו לעיתים דרגת השלום הקשה ביותר להשגה. שיר השירים אשר לשלמה - למלך שהשלום שלו.