עדנה ארבל נחושה בעמדותיה, בדיוק כמו שהרבה אנשים ב'מחנה השמאל' עדיין מאמינים ש'תהליך אוסלו' נעצר רק בגלל שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה; לא בגלל שיאסר ערפאת מעולם לא באמת התכוון להגיע לפשרה עם המדינה היהודית, וגם לא בגלל שהצמרת הפלשתינית כולה עדיין מאמינה ב'תורת השלבים'.
העיוורון האינטלקטואלי שהוא כה אופייני ל'אנשי הרוח' מן הרחוב הבולשביקי, אף פעם לא יאפשר להם לראות את הנחישות אצל האוייב להקים את המדינה הפלשתינית על כל ארץ ישראל המערבית; רפיסות הדעת אצל 'יהודי החצר' של הרשות הפלשתינית היא פשוט טוטאלית. היוסי ביילינים, בני בריתה של מי שהייתה למשך כמה ימים ממלאת-מקומו של היועץ המשפטי לממשלה, כל העת רק חושבים כיצד להמשיך בתהליך הנסיגה וההתקפלות לטובת מה שהם מכנים, ללא כל יסוד של ממש, בשם 'פשרה היסטורית'.
מכאן ההסבר לאומללות המחשבתית שמגלה, למרבה הצער, גם מי שעומדת בראש מערך התביעה הכללית. הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה כבר הפכה אצלה לאובססיה, עד כדי כך שהיא מוכנה לרמוס, לטובת 'המטרה הקדושה', כל בדל של הגינות שבה צריך להיות ניחן כל עובד ציבור, ולקפד גם את השביב האחרון של אמון הציבור במערכת שבראשה היא עומדת. לא שאמון זה היה רב במיוחד לאחר שפרקליטה בכירה, המקורבת מאוד לפרקליטת המדינה, ליאורה גלט-ברקוביץ שמה, ניסתה להטות את תוצאות הבחירות האחרונות בדרך פלילית; אבל עד לאחרונה, לפחות, לרבים עוד היה יחס של כבוד מסויים כלפי מערכת אכיפת החוק.
עתה, גם זה נעלם. ראשית, בגלל הגיבוי שבכירים בפרקליטות המדינה נתנו להאזנות הסתר האסורות שביצע מי שמשמש היום כראש אגף חקירות במשטרת ישראל, ניצב משה מזרחי; ושנית, משום שהתיקון בכתב האישום שהוגש נגד דוד אפל, המשרבב את שמו של אריאל שרון, דווקא ב'תפר' שבין סיום תפקידו של אליקים רובינשטיין, לבין בחירתה של הממשלה במני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, עורר בלב רבים חשד כבד.
עדנה ארבל הייתה צריכה להמתין שלושה ימים בלבד, כדי שהיועץ המשפטי הנבחר יתן דעתו לתיקון האמור. במקום זאת, היא ביקשה לסנדל אותו ולעשותו, למעשה, ל'שפוט' שלה כבר בתחילת דרכו. שנים רבות רבץ תיק החקירה באין מעש, ורק עתה, לפתע פתאום, אצה שם הדרך ורוח תזזית, אם לא לומר דברים קשים יותר, פגעה בבכיריה ו'דפקה להם את הראש'.
זאת התנהגות, שבשכמותה מורגל הציבור, בדרך כלל, רק כשהוא צופה ב"סרטי מאפייה". שם, מקבלים הצעות ש"אי אפשר לסרב להן" או 'הוראות חיסול' שאין להרהר אחריהן; בחיי היום-יום, כשגורלה של המערכת הפוליטית כולה הופך להיות למירמס בידי חבורת פרקליטים בעלת סדר יום שאינו אוהד, בלשון המעטה, את ממשלתו של אריאל שרון, אסור לדברים כאלה לקרות.
אין ספק, שקשה להסכים עם מה שקרה בימים האחרונים במערכת אכיפת החוק. הכוחנות והברוטליות הפכו שם לנורמה כמעט קבועה. עדנה ארבל משווקת את עמדותיה תחת כל עץ רענן - והכלימה והבושה היו כלא היו. ממש כשהם שהיא נהגה בזמנו בשני שרים שבנימין נתניהו ביקש למנות בממשלתו, יעקב נאמן ורפאל איתן, וכשם שהיא נהגה במקרים רבים אחרים - ובמיוחד בעניניו של בנימין נתניהו עצמו.
למרבה המזל, ברוב התקופה הזאת, כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אדם הגון שידע לרסן את גחמותיה של פרקליטת המדינה; אבל לא בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה החדש ידע לעמוד באותם לחצים. השיניים החדות של בכירי פרקליטות המדינה משוייפות יותר מתמיד. הדם העולה באפם מעורר, אולי, בכמה מהם את ההרגשה שאפשר ליצור מהפך פוליטי בעזרת חרב דמוקלס - דמויית כתב אישום נגד אריאל שרון.
צריך לשים קץ להשתוללות של החבורה הזאת. הגיעה השעה לומר לבכירים בפרקליטות המדינה שהם חצו את כל גבולות המותר. הברית הבלתי קדושה בין 'עיתונות חוקרת' לבין 'פרקליטות לוחמת' לבין 'בג"צ כוחני', צריכה לבוא אל קיצה - ומוטב מוקדם מאשר מאוחר.
פן יהיה מאוחר מדי - וכולנו נתחרט בערבו של יום.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
