מחיר הגובה

בשלבים המוקדמים של המחלה ניתן לטפל טיפול שמרני. הדבר דורש התערבות של רופא אורטופד וכולל קיבוע של הרגל בהתקנים מיוחדים ליישור הבוהן בתוך הנעל, הליכה עם מדרסים מותאמים אישית ויצירת הפרדה בין הבוהן הגדולה לזו שלידה.

בשלבים המתקדמים יותר של המחלה, ניתן לטפל בעיוות בצורה ניתוחית. מדהים לגלות שישנם למעלה מ-130 סוגי ניתוחים לטיפול בהלוקס ולגוס, אם כי לרוב משתמשים המנתחים האורתופדים רק באותם 5-4 סוגי ניתוחים.

אופי הניתוח דומה במהותו לניתוח לאיחוי שבר וכולל ניסור העצם הבולטת וניסור ראש המסרק ולאחר-מכן הסטת הבוהן הגדולה אל עבר שאר הבהונות, תוך יישור הציר שלה. הניתוח מבוצע דרך חתך של 5 עד 6 סנטימטר בסך-הכל.

ביחידה שלנו במרכז הרפואי הלל יפה, אנו משתמשים בשיטות נוספות שנעשות אפילו בחתך של 2-1 ס"מ בלבד, וכך מאפשרים מזעור של הפגיעה במקום. ההחלמה המלאה מהניתוח עד לדריכה מלאה על הרגל היא בזמנים של בין 4 ל-6 שבועות ודורשת שיקום פיזיותרפי מתאים. כמובן שחזרה לנעילת נעלי עקב לאחר הניתוח אינה מומלצת, אך אפשרית כעבור מספר חודשים.

לסיכום, למרות שבישראל ביצוע ניתוחים חוזרים אינו שכיח כמו באירופה, על-מנת שלא להגיע לכדי ביצועו של הניתוח כלל רצוי לשמור על כמה כללים פשוטים:

1. עשו שימוש בנעליים שטוחות ככל האפשר והימנעו ככל הניתן מהליכה בנעלי עקב;

2. על הנעליים להיות רחבות מספיק בכדי להכיל את כל בהונות הרגליים מבלי לגרום לדחיסה שלהן;

3. אם בכל זאת קיימת התעקשות על הליכה על עקבים, הקפידו כי גובה העקב לא יהיה יותר מ-3-2 ס"מ;

4. הימנעו מעקבי סיכה. העדיפו תמיד עקבים רחבים ויציבים;

5. לאלו שנמוכים במיוחד, עשו שימוש בנעלי הפלטפורמה, בהם ההגבהה היא אחידה לאורך כל הנעל. מבחינה מכאנית מדובר בנעל שאינה בעלת עקב ולכן הסיכוי להיווצרות עיוות בכף הרגל שיגרום להלוקס ולגוס הוא נמוך בהרבה.

כאמור, הלוקס ולגוס הינו עיוות שכיח של הבוהן הגדולה בכף הרגל. זהו עיוות המופיע בקרב 4%-2% מכלל אוכלוסיית העולם המערבי ומביא לביצועם של למעלה מחצי מיליון ניתוחים בשנה לתיקון העיוות.

העיוות כולל סטייה של הבוהן הגדולה לעבר שאר הבהונות, מה שגורם לעצם בולטת בצד הפנימי של כף הרגל, בשורש הבוהן הגדולה. העצם הבולטת הזו מתחככת בשולי הנעל ויוצרת דלקת רצופה במקום, דבר הגורם לאי נוחות וכאבים ניכרים.

לאנשים מסויימים ישנה נטייה להלוקס ולגוס: גורמים כגון נטייה גנטית, מבנה אנטומי, גמישות רצועות כף הרגל, מחלות עצב-שריר, בעיות כגון: פלטפוס, בעיות נוירולוגיות ועוד. לכל אלו נוסף מימד מרכזי שהוא סוג הנעליים, ובמיוחד נעלי עקב, שלהן תפקיד משמעותי ביצירת העיוות.

בנוסף, השימוש בעקבים גבוהים, מביא את מפרק הקרסול לעמדה הפחות יציבה שלו ועל-ידי כך עלול להביא לנקיעות חוזרות ולחוסר יציבות של הקרסול. פיזור נשיאת המשקל על-ידי כף הרגל עם נעלי עקב, אינו הפיזור הרגיל והטבעי שלה, מכיוון שרוב משקל הגוף נישא על שורשי הבהונות (כמו במצב "פוינט" בריקוד בלט).

אותה עמדה מפעילה לחץ ניכר בצורה לא פיזיולוגית על קידמת כף הרגל. דבר זה יוצר בעיות ועיוותים בבהונות והלוקס ולגוס. העובדה שלמרבית נעלי העקב ישנה גם קופסת בהונות צרה יוצרת החמרה של העיוות ושל הכאב הכרוך בו.

התופעה מאפיינת יותר נשים

בשל העובדה שכיום נעלי העקב נמצאות בשימוש יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, הרי שהעיוות שכיח יותר בנשים מאשר בגברים בכל קבוצות הגיל.

במחקר שנעשה במגוייסי צבא, ניכר יחס של 1 ל-3 בין גברים לנשים בשכיחות העיוות. יתרה על כך, שיעור הנשים מבין המנותחים עולה על 90%, מכיוון שהבעיה היא בחלקה הארי אסתטית.

בדרגותיה החמורות, ההלוקס ולגוס תגרום לחוסר יכולת לנעול נעליים צרות או נעלי עקב בכלל וכן יסבלו מעל ל-80% מהלוקים בהלוקס ולגוס מעיוות דו-צדדי (בשתי כפות הרגליים). החמרה של המחלה גורמת לעיוות של שאר בהונות הרגליים.

חוזרות לעקבים

באירופה למשל, במיוחד בארצות כמו צרפת או איטליה שבהן הנשים "לא יורדות מהעקבים" הניתוח מבוצע בעיקר בנשים צעירות, זאת למרות שלרוב הגיל הממוצע לניתוח העולם הוא 60. ולמרות זאת, כמעט כולן חוזרות לעקבים כי זו האופנה השלטת, גם במחיר של ניתוחים חוזרים.

באפריקה לעומת זאת, שם עדיין שולטת אופנה יותר "יחפנית", רוב הסובלים מהלוקס ולגוס הם אנשים שסובלים מבעיה עצבית הגורמת לעיוות בכף הרגל.