"זכות הציבור לדעת", זו הסיסמה והאליבי המופקר של קבוצת עיתונאים מאוד מסוימת, בשיתוף אנשי אקדמיה ומשפט, שמנהלים מסע פוליטי, במסווה כביכול "מקצועי", "מחקרי" ו"מוסרי" למען השלום ונגד רשויות הביטחון והמשפט במדינה, ובראשם נגד צה"ל.
הם מבקשים לפגוע בלגיטימיות של הממשלה הנבחרת, ובסמכות מערכת הביטחון. הם רואים את עצמם כ"פוסקי הדור", שזכותם לפְסוֹק מהו ביטחון ומהו אסון, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו לגיטימי, הומני ודמוקרטי, ומהו ימני דיקטטורי קיצוני.
הם לא מוכנים לקבל את העובדה שדמוקרטיה איננה אנרכיה ושזכות הציבור גם לא לדעת דברים מסוימים, שבמשטר דמוקרטי נורמטיבי ישנן כתובות ומוסדות שסמכותם לקבוע מה לפרסם ומה לא לפרסם, בעיקר במציאות של מדינה וחברה הנתונה לטרור ולאיומים קיומיים מהחזית המוסלמית-פלשתינית.
מידע מסווג הוא כוח. אינפורמציה סודית זו עוצמה. מי שמפקיר אותה בשם "זכות הציבור לדעת" לידיעת אויבינו, על-ידי פרסום בעיתונים שלנו, מפקיר את ביטחוננו.
אותה חבורת העיתונאים ותומכיהם באקדמיה, רוצים להפוך את פרשת עָבַרְיָנֵי הביטחון ענת קם ואורי בלאו ל"קדושים" שפעלו רק על-פי מצפונם ו"שליחותם" העיתונאית. הגל הראשון של הפרשנים והמשפטנים להצלת השניים מסכנת הרשעתם כבר יצא לדרך, בתגובות ובמאמרים, בניסיון לעצב את דעת הקהל נגד השב"כ ונגד הפרקליטות, ולטובת שני העבריינים. הכל כמובן רק למען
חופש הביטוי, למען זכות הציבור לדעת, למען למנוע פגיעה בחפים מפשע פלשתינים ולמען השלום.
כל אזרח ופטריוט מאוזן, רציונלי ונורמטיבי יודע שהפרשה ברורה ושקופה לחלוטין: החיילת ענת קם, גנבה ארכיון שלם של מסמכים צבאיים מסווגים וסודיים, שמסרה אותם לאורי בלאו, שפרסם חלק מהם בהארץ. מסמכים שכללו: פקודות מבצעיות סודיות של המטכ"ל ופיקוד המרכז. הערכות צה"ל במצבי חירום. סדרי כוחות. תרחישי מלחמה ותורות מלחמה. למעשה זה של השניים, אין שום קשר לחופש הביטוי העיתונאי.
שום סנגוריה משפטית ופוליטית מפותלת, לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות פליליות הגובלות לכאורה בריגול, "לשליחות מצפונית", בשם ולמען השלום.
גם המרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו ואהרון כהן, טענו להגנתם, שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגים מצפוניים, למען השלום.
חייבים לזכור גם את העובדות הבאות: נכון שהעיתונאים הם כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואולם אחדים גם נושכים אותה. נכון שהעיתונאים הם מעצבי דעת הקהל. אבל חלקם גם מהורסי דעת הקהל.
נכון שהעיתונאים לוחמים למען חופש הדווח. אחדים עוסקים גם בּחופש הכִּיסוּח. נכון שהעיתונאים הם תנאי לדמוקרטיה מתפקדת, ואולם בתנאי שהם אחראים.
לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי. לציבור יש חופש ביטוי מוגבל, מסונן ומצונזר.
דרושה מהפיכה לטובת זכות הציבור לחופש הביטוי.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
