בטחון המדינה במבחן חופש העיתונות

מכל זווית אפשרית, פרשת ענת קם אינה יכולה להיחשב כמעשה נאור של חיילת בעלת מצפון. הקמפיין התקשורתי האוהד את ענת קם, המנוהל על-ידי אבירי חופש הביטוי הוא במקרה הטוב מעשה של היתממות, אולם יש בו כדי להציף תופעה חמורה ומסוכנת, המשולה למרדנות ולכפירה בסמכויות השלטון במדינה.

מעשה הגניבה ביודעין של מסמכים מסווגים הוא בבחינת עבירה שאין עליה כפרה, יהיו אשר יהיו המניעים, האמיתיים או אלה המיוחסים למבצע הפשע. הנחת העבודה המערכתית בהינתן נסיבות מעין אלה היא, כי מהרגע שחומר מסווג מצוי ברשות מי שאינו מוסמך להחזיקו, הרי שמסירתו לגורם בלתי-מוסמך אחר, כמוה כמסירתו לידי היריב. זהו כלל נקוט במערכות ביטחוניות כמו-גם בחברות מסחריות שבהן קיים קניין רוחני משוייך.

במקרה הנוכחי, סביר להניח כי העובדה שהעתקת המסמכים על גבי מדיה מגנטית נעשתה על סף מועד שחרורה של ענת קם מצה"ל, מצביעה על כוונה מתוכננת להשתמש במסמכים למטרות בעלות סממנים עויינים, שהרי לו "צו המצפון" עמד לנגד עיניה הרי שיכלה "לדלות" מסמך סלקטיבי, דוגמת זה אשר שימש בסיס לכתבת התחקיר של העיתונאי אורי בלאו, בעניין שיקול דעת מרחיב למפקדים במבצעי מעצר מבוקשים.

הגניבה הסיטונית של יותר מאלפיים מסמכים אינה אפוא מעשה של שובבות נערית גרידא, אלא סוג של מעשה מאוכוון מטרה, והרי המדובר במי שהוגדרה כמחוננת וכבעלת "ראש גדול", אשר חרף דרגתה הזוטרה קנתה את אמון מפקדיה והוקנו לה מעמד של עוזרת ראש הלשכה ונגישות בלתי-מוגבלת למאגרי המידע של מפקדת פיקוד המרכז.

מטבע הדברים, יהא זה נכון להלין גם על מערכת ביטחון המידע, המיוצגת בפיקוד המרחבי על-ידי הקב"ט הפיקודי, אשר הפגינה סוג של שאננות ולא עלתה בעוד מועד על הפירצה המדהימה באבטחה, אשר איפשרה לחיילת להעתיק באורח כמו-טבעי את תכולת המחשבים בלשכת האלוף. צריך להדגיש, כי אין המדובר ב"הפקרות" כטענתם ה"בלתי-נסבלת" של גורמים שונים, אולם נהיר כי המקרה הנוכחי כבר מחולל טלטלה בכל נוהלי האבטחה, אשר התבססו במידה בלתי-מבוטלת, על שילוב מושכל של אמצעים פיזיים לצד מימד האמון האישי, שהוא מרכיב משמעותי בערך שמירת הסודיות. גניבת המסמכים היא אפוא גם הפרה בוטה של אמון לצד העבירה המובהקת על פקודות הצבא וחוקי המדינה.

חומרת העבירה אינה מותירה מקום לפולמוס מתפתל ומתייפייף אודות הניסוח האנכרוניסטי לכאורה של החוק המייחס לענת קם מעשה של ריגול חמור, כמו-גם לטענה לפיה ענת קם היא סוג של גיבורה מקומית אשר שמה לה למטרה לחשוף את פשעי צמרת צה"ל העושים פלסתר את פסיקות בג"צ. צריך לקבוע ביושר שזוהי אג'נדה של זרם מסויים בחברה הישראלית, אשר ימשיך לצחצח לשון ולא יבחל בשימוש מגמתי בעיקרון "זכות הציבור לדעת", גם כאשר המדובר בסודות מדינה, אשר לגביהם מתקיים כלל ברזל של "סייג לחוכמה שתיקה".

עיתון הארץ אינו יכול "לרחוץ בניקיון כפיו" ולהיאחז במקרה הנוכחי במימד חסיון המקור, שאף הוא איבד כל אחיזה משעה ש"הגרון העמוק" של אורי בלאו נחשף באופן בלתי-אמצעי. אדרבא, המקהלה המתוזמרת של "נבחרת" העיתון אינה מותירה מקום לספק כי המדובר בניסיון מתוכנן להסיט את מוקד הדיון המשפטי והציבורי כאחד, מההיבט העברייני והבוגדני של גניבת המסמכים אל עבר הפן האידיאולוגי-מוסרני הנובע כביכול מן המעשה הנואל של הגב' קם.

יתר על כן, ההגנה הקולקטיבית הטוטלית שנותנים עורכי הארץ ובכירי הכתבים בעיתון לכתב אורי בלאו, מציבה אותם בעימות חזיתי הן עם מערכת הביטחון והן עם מערכת המשפט בישראל. העיתון מגלה מידה מדהימה של עזות מצח, העטופה באריזה מיתממת של החובה האזרחית לחשוף עוולות של הצבא. הארץ אינו מעלה על דעתו, חס ושלום, כי שומה שהיה עליו לגלות אחריות לאומית ו"להסגיר" לשלטונות את עובדת קבלת המסמכים המסווגים הגנובים מצה"ל! לדידו של העיתון המדובר ב"מכרה זהב" של מידע הטומן בחובו פוטנציאל בלתי-נדלה של סקופים עיתונאיים, ובלבד שיעברו את "מחסום הצנזורה".

אצטלת חופש העיתונות הופכת בראיית הארץ לקרדום לחפור בו, יהא אשר יהא, כאשר נהיר לכל המעורבים בדבר כי החומר הגנוב שנמסר לידי הכתב מכיל מצבור של מידע "שלא יסולא בפז", לפחות מבחינת ערכיותו לשירות מודיעין זר. במקום להצדיע לגורמי הביטחון שנאותו לגלות אצילות נפש ורגישות בטיפול בפן העיתונאי הנוגע בדבר, מהינים קברניטי העיתון לבוא חשבון עם השב"כ ולהגן על הכתב אורי בלאו, הגם שידוע להם כי הלה מחזיק ברשותו אלפי מסמכים מסווגים, שהסתיר את דבר קיומם. האין כאן מידה של שותפות עקיפה לדבר עבירה?

גישתו המיליטנטית של עיתון הארץ בפרשת קם-בלאו והקמפיין בעל סממני הכפירה בסמכות הרשויות המוסמכות במדינה, מצטרפים למרבה הצער, למכלול שיטתי של הכפשה והוקעה של מדיניות ישראל, באופן המחולל נזקים של ממש לתדמיתה של המדינה. יש לתת את הדעת לעובדה כי המהדורה המקוונת של העיתון, בשפה האנגלית, מהווה מקור מידע עיקרי ומיידי בעבור גורמים בינלאומיים, רשמיים ואחרים, וכאשר אכסנייה זו מכילה זווית סיקור מגמתית ומוכוונת מטרה, הרי שאין להיות מופתעים מהיערכות כה מהירה ונמרצת של ממשלים זרים (בדגש לממשל אובמה) בהתייחס למעשים המיוחסים לממשלת ישראל.

האג'נדה הבלתי-מוסתרת של עיתון הארץ זוכה לפרופיל נמוך, עד כדי התעלמות כמעט, במישור התקשורתי בישראל, ובפועל השפעתה על שיקול דעתו של הבוחר הישראלי זניחה. על-אף תובנה זו, זכות הקיום של העיתון הייתה ונותרה תלויה בחסדי מנוייו, שגם כך אינם כה רבים. מוטב אפוא שבכירי הארץ יתעשתו ויפנימו כי לא לעולם חוסן, וקריאת התיגר כלפי ערכי יסוד של הביטחון הלאומי לא יעמדו במבחן חופש העיתונות.

דומה כי גם הצנזורה הצבאית אינה יוצאת "צחה כשלג" מפרשת קם-בלאו, שכן הוברר כי דווקא גישתה הליברלית בהתייחס לכתבת התחקיר של אורי בלאו (הארץ, נוב' 2008), דרבנה את הארץ לעלות לראש סדר היום המערכתי את מה שהוא מייחס לצמרת צה"ל, קרי "פקודות בלתי-חוקיות בעליל". נראה כי עצם פרסום העתקי מסמכים מסווגים אותנטיים (טרם חלוף 30 שנות "התיישנות") אינו עניין שבשגרה, אלא ככל הנראה בחזקת "מעידה", ככל הנראה בשוגג.