"הגולגולת הארוכה והמעוצבת מוכיחה לנו שלפנינו אדם בעל היגיון ורגש טהורים. אבל ישנו כאב בהבעה הכללית של העיניים". כך כתב ב-1933 אלפרד ריכטר על אלפרד רוזנברג, אידיאולוג המפלגה הנאצית.

נזכרתי בקטע הזה משום שבערב יום השואה פורסמה ב-TheMarker, על פני שני עמודים, כתבה על חברה המתיימרת לנתח קווי אופי על-פי תווי הפנים. העיתון לאנשים חושבים ביקש מהחברה לנתח את אישיותם של עשרה מבכירי ההיי-טק בישראל, ובין היתר מצאנו שם את הפנינים הבאות:

על דב מודן, מייסד ומנכ"ל חברת מודו: "מרקם העור והשיער מעידים כי למודן אין כל בעיה להתמודד עם מצבים קשים. ניתוח תווי הפנים מעיד כי אין הוא נוטה לאבד את שלוותו. מבנה המצח מעיד על יכולת ניתוח מהיר של מצבים. מבנה האף מעיד על עצמאות. גם מבנה הפנים מעיד על ביטחון עצמי".

על היזם יוסי ורדי: "מבנה העיניים מעיד על אדם אנליטי מאוד... מבנה האף מעיד על היותו אדם חשדן וסקפטי... מבנה העיניים והשפתיים מעיד שאינו מערב רגשות בהחלטותיו".

נשוב ונאמר: ההבלים הללו, המזכירים כל כך את הימים האפלים ביותר בתולדות האנושות בכלל והעם היהודי בפרט, התפרסמו 12 שעות לפני שהחלו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

1. "אעריך אם תמצא לנכון לתאם איתי את הגעתו של מר אולמרט לחקירה, כפי שהיה נהוג בעבר" – כתב השבוע סניגורו של אולמרט, אלי זהר, לפרקליט מחוז ירושלים, אלי אברבנאל.

צריך כנראה להודות לאולמרט ולזהר, על שאינם מבקשים גם לדעת מראש מי יהיו החוקרים ולתאם איתם את השאלות. הם כנראה שכחו, שאולמרט כבר אינו ראש הממשלה, אלא – כפי שהוא עצמו טורח להזכיר בכל עת שהוא נשאל על מעשיו ועסקיו – אזרח פרטי. בתור שכזה, אין לו שום זכויות יתר ועליו להתייצב לחקירה במקום ובמועד שיידרש לעשות זאת.

חשודים אחרים נלקחים השכם בבוקר מבתיהם לחדרי החקירות, מבלים בהם שעות ארוכות ולעיתים גם עוברים לפחות לילה אחד במעצר.

אהוד אולמרט צופה ב"סופר קלאסיקו" במדריד וסבור שזכותו להכתיב למשטרה את צורת עבודתה.

2. "במשך שלוש השנים האחרונות נערך משפט רחוב, משפט שדה חסר תקדים בהיקפו. במשך שלוש שנים היועץ המשפטי והפרקליטות חצו כל גבול, דרסו את החוק ורמסו את כבודי. דמי הפך הפקר, הכוח עיוור את עיניהם. אני מתחייב לפניכם, כי יבוא יום שגם המקטרגים יודו שצדקתי. אני מציג בפניכם עובדות והוכחות לשיבוש חקירה, לסתירות, מוסר כפול, זדון ומירמה, הדחת ותדרוך עדים – במטרה להפליל את נשיא המדינה". משה קצב בהצהרה לתקשורת, מרץ 2009.

"נעשה כאן ניסיון לרצח אופי שאין לו תקדים בהיקפו ובעוצמתו. אל תתנו יד לשיבוש החקירה על-ידי פרסומים והדלפות מגמתיים שאין להם בסיס. בשנים האחרונות, בעודי עוסק בעניינים הגורליים ביותר של מדינת ישראל, נפתחו נגדי שש חקירות משטרתיות פליליות על שוחד – וכל שש החקירות הללו שהתמקדו בשוחד נסגרו. פגעו בי, בבני משפחתי, ברעייתי ובילדי. הפיצו שמועות חסרות שחר שאין בהן אבק של אמת". אהוד אולמרט בהצהרה לתקשורת, אפריל 2010.

"כשצרבתי את החומרים חשבתי שבמבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי מלחמה, סולחים להם... היו היבטים בפעילות צה"ל בשטחים שחשבתי שיש להביא לידיעת הציבור. לא הצלחתי לשנות מספיק מהדברים שהיה חשוב לי לשנות בעת שירותי הצבאי. חשבתי שלחשוף אותם יביא לשינוי, לכן היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים... [העתקתי מסמכים] במחשבה שאם וכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שביצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עדויות שאוכל להציגן". ענת קם מסבירה את מעשיה בחקירתה בשב"כ.

"קשה היה לי להאמין כי המפלגה [הלייבור] עלולה לגלות אוזלת יד כזו, לעומת עתודות העוצמה שהצליחה הריאקציה לגייס בשעת משבר. מה שחשוב עוד יותר: העובדה שציבור בוחרים משכיל ונבון כביכול נגרר אחרי התעמולה הצינית של אותם הימים [1931], העמידה בעיני בספק חמור את כל ההנחות שביסוד השיטה הדמוקרטית-פרלמנטרית בכללה... המדיניות של תקופת [ראשי הממשלה] בולדווין-צ'מברליין נראתה בעיני בזמנו, ממש כמו עתה, כדבר הגרוע בהרבה משטות. מה שנחשב על-ידי רבים כסכלות לא היה, לאמיתו של דבר, אלא רשעות". הבוגד הבריטי קים פילבי מסביר בספרו "המרגל מבית" מדוע הפך לסוכן סובייטי.

"היהירות, חשב סר נייג'ל בליבו, היהירות וההערכה העצמית המופלגת של אנשים בינוניים. נאן מיי, פונטקורבו, פוקס, פריים – מרגלי האטום הבריטיים [בשירות הסובייטים] בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה – והאחרים שבאו בעקבותיהם. היהירות עברה על פני כולם, כחוט השני. מינוי עצמם לתפקיד אלוקים. האמונה שרק הוא – הבוגד – צודק וכל עמיתיו סכלים. על אלה יש להוסיף את תאוות הכוח שכמוה כהתמכרות לסם, והמניעה את הבוגד להדליף סודות למען מטרות שבהן הוא מאמין". פרדריק פורסיית בספרו "הפרוטוקול הרביעי".

מנהל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, השוקל להתמודד לנשיאות מצרים, הביע השבוע תמיכה ב"התנגדות הפלשתינית". לדבריו, זו הדרך היחידה העומדת לרשות העם הפלשתיני, משום ש"הכיבוש הישראלי מבין רק את שפת הכוח". ועוד מפיו של אל-בארדעי: "תהליך השלום הפך לבדיחה טיפשית שאנו מדברים עליה מבלי להשיג כל התקדמות".

בשנת 2005 זכו אל-בראדעי והסוכנות לאנרגיה גרעינית בפרס נובל לשלום, על "מאמציהם למנוע ניצול אנרגיה גרעינית לצרכים צבאיים ולהבטיח שהשימוש בה לצרכי שלום ייעשה בדרך הבטוחה ביותר האפשרית". לדברי הוועדה, אל-בראדעי הוא "פרקליט חסר מורא" של המאמצים להבטיח את מניעת הפצתו של הנשק הגרעיני.

כעת מביע חתן פרס נובל לשלום תמיכה באלימות ומכנה תהליך שלום במילים "בדיחה טיפשית". וזה קורה בדיוק בשבוע בו מגיעות המעצמות להסכמה שיש למנוע מאירן נשק גרעיני. אל-בראדעי והסוכנות שלו, כדאי להזכיר, טענו בעקשנות במשך שנים שלאירן אין כלל תוכנית לייצר נשק כזה.

מה ייעשה לאדם מן השורה, אשר יגנוב מחברו 247 אלף שקל? סביר להניח שהוא יועמד לדין ואולי אף יישלח לכלא. אבל אם מדובר במקרה בעורך דין – סוגרים את העסק בתוך המשפחה. ואם מדובר בחבר כנסת – קל וחומר.

זה מה שאירע לאברהם מיכאלי, יו"ר סיעת ש"ס, אשר הודה והורשע בדין משמעתי בלשכת עורכי הדין, בגניבת סכום זה מאחד מלקוחותיו בתקופה שלפני היבחרו לכנסת ("גלובס", 12.4). סעיפי האישום: הפרת חובת נאמנות, עיכוב כספי פקדונות, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאיננה הולמת.

העונש: פיצוי של 1,000 שקל ללקוחות אחרים שלו והשעיה לשנה מעריכת דין לאחר שיסיים את כהונתו בכנסת. ומה אין פה? אין העברה של ההודאה למשטרה ולפרקליטות, כדי שיוכלו להעמיד לדין את מיכאלי על העבירה האמיתית – גניבה.

הדברים חמורים עוד יותר לנוכח העובדה שמדובר במי שאינו עוסק כעת ביישום החוק אלא בחקיקתו. לפי הדיינים המכובדים בלשכת עורכי הדין, מיכאלי יכול להשתתף – למשל – בקביעת העונש המירבי למי ששולחים יד בכספים לא-להם. הוא גם יכול – למשל – להשתתף בקביעת סמכויות בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.

אז כך נראים מחוקקים בישראל וכך נראה הגוף שהופקד בידי אותם מחוקקים עצמם על שמירת טוהר המידות בקרב מיישמי החוק.

מדי פעם יוצא לי לערוך קניות בכמה חנויות באזור מגורי – חנויות פרטיות קטנות, מהסוג השכונתי האהוב שהולך ונעלם. אני לא זוכר מתי קרה שבאתי לחנות, והבעלים היה עסוק בסידור המדפים. תמיד הכל במקום, תמיד אני יכול לקבל מיד את כל העזרה שאני צריך.

השבוע הייתי בסניף של רשת מגה בדיזנגוף סנטר בשעות לפני הצהריים. רעייתי ואני בקושי יכולנו לנווט את העגלה, משום שכמעט בכל מעבר – פשוטו כמשמעו – עמדו סדרנים והניחו על המדפים מוצרים מכל המינים ומכל הסוגים. וכל זה – כמה שעות לאחר פתיחת החנות, כאשר היא הומה קונים.

שאלתי בקופה הראשית מדוע אי-אפשר לעשות את כל זה לפני שהקונים מגיעים. התשובה היתה, שהסדרנים עובדים בעוד מקומות. נניח שזה נכון; למה זו בעיה שלי? מדוע רשת סופרמרקטים גדולה אינה יכולה להתארגן לפחות כמו מכולת קטנה? התשובה פשוטה מאוד: משום שבעל המכולת צריך את לקוחותיו; למגה יש כל כך הרבה, עד שכמה לקוחות לא מרוצים פשוט לא מזיזים לה.