רושם עמוק לא פחות על המחשבה הציונית-סוציאליסטית הותירו בחירות 1977, שבהן לראשונה איבדה תנועת העבודה את המונופול שלה על מוקדי הכוח בישראל. מאז ואילך, למשך 15 שנה, החזיק הליכוד בהגה השלטון, או לכל הפחות היה שותף שווה בהנהגתה של ממשלת אחדות. מצביעי הליכוד היו רובם מסורתיים - בפרט בני עדות המזרח - או מעסיקים ועצמאים (להבדיל משכירים).

הליכוד חלק על תנועת העבודה למפלגותיה - שבעשורים ההם היו מאוחדות בַּ'מערך' - בשאלת השטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים. המחלוקת נגעה בעיקר ליהודה ושומרון.

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, נחשבת עד היום לאבן הפינה של כל הדיונים בדבר הפתרון הטריטוריאלי של הסכסוך. היא קראה למו"מ על "גבולות מוכרים ובטוחים", כחלק מהסכם שלום; היא לא קראה לנסיגה של ישראל לקווים של ערב המלחמה. נהפוך הוא: מעצביה של ההחלטה הצהירו במפורש כי לדעתם נסיגה ישראלית לקווים ההם, שלא היו גבולות רשמיים אלא רק קווי שביתת נשק - בייחוד לקווי הגבול עם סוריה וירדן ולקו הגבול עם רצועת עזה - תהיה משגה. הם טענו כי נסיגה מלאה של ישראל יביא אותה למצב של פגיעוּת, ואף יעודד תוקפנות כלפיה.

בסוגיית יהודה ושומרון, הזרם המרכזי במערך דגל לאחר המלחמה בהישארות באזורים שנתפסו בעיניו כחיוניים לביטחונה של ישראל: בקעת הירדן ומורדות ההרים הגולשים אליה, השוממים כמעט מאוכלוסיה ערבית, מעברים יבשתיים החוצים את הרי יהודה ושומרון ממערב למזרח אל עבר הבקעה, אזורים הרריים החולשים על מרכזי האוכלוסיה במישור החוף, וסביבתה הקרובה של ירושלים. תוכנית ברוח זו עיצב יגאל אלון, סגן ראש הממשלה בימים ההם, ומאז מתוארות תוכניות לפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון כווריאציות על תוכנית אלון. רוב מנהיגי המערך ציפו שיֶתֶר שטחי יהודה ושומרון, ובכללם האזורים צפופי האוכלוסיה הערבית, יימסרו לירדן במסגרת הסכם שלום.

מנהיגי הליכוד, לעומת זאת, התנגדו לפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון הן מטעמים אסטרטגיים - שכן הם סברו שגם ויתורים חלקיים נוסח תוכנית אלון מסכנים את ישראל, והן מטעמים דתיים ואידיאולוגיים - שכן שטחי יהודה ושומרון הם לבה של ארץ ישראל המקראית, ובהם נמצאים אתרים מקודשים.

עמדת הליכוד הוגדרה באופן ברור יותר על-ידי ראש הממשלה מנחם בגין במסגרת המו"מ עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בקמפ-דיוויד ב-1978. בגין וסאדאת סיכמו לפתוח בשיחות על כינון אוטונומיה פלשתינית בשטחים, לכל הפחות לתקופת ביניים. השליטה הכוללת בשטח אמורה הייתה להישאר בידי ישראל. הסדר זה שונה באופן ברור מההסדר שהציע המערך, שבו ישראל מוותרת לחלוטין על חלק מהשטחים.

תוכנית האוטונומיה הייתה שינוי ברור במדיניות הישראלית. אפשר היה לטעון שבזמן כלשהו בעתיד, כשהצד הערבי יהיה מוכן למו"מ לשלום, עמדה זו של הליכוד תקשה על השגת פתרון לסכסוך. אולם במשך עשור ויותר, ממלחמת ששת הימים ועד קמפ דיוויד, לא היה שום בן שיח ערבי למו"מ על הסדר מהסוג שהציע המערך, שמבחינות חשובות, הלך ונעשה בלתי ישים במהלך אותו עשור. בין השאר, הליגה הערבית הכריזה ב-1974 שאש"ף הוא נציגו היחיד של העם הפלשתיני, ובכך הרחיקה את אפשרות מימושה של האופציה הירדנית נוסח מפלגת העבודה.

על כל פנים, המחלוקת אם הפתרון הרצוי באזורים המאוכלסים בערבים הוא מתן אוטונומיה או העברתם לשלטון ירדן לא יצרה שסע עמוק בין תומכי הליכוד לתומכי המערך כפי שמקובל לחשוב. אילו היה מתייצב בצד הערבי בן שיח רציני, סביר אף להניח שהפער היה מצטמק עוד. סקרים שנערכו בין מצביעי הליכוד בשאלת השטחים הראו באופן עקבי כי שיקולי הביטחון חשובים להם הרבה יותר מהשיקולים ההיסטוריים והדתיים - ממש כמו אצל מצביעי המערך. בסקר שנערך ב-1984 נשאלו ישראלים שצידדו בעמדת הליכוד בזכות אוטונומיה מה היו מעדיפים לו התברר שהאוטונומיה אינה אפשרית: סיפוח של השטחים או פשרה טריטוריאלית. 52 אחוזים מהם העדיפו פשרה, ורק 10 אחוזים בחרו בסיפוח. כשאותם נבדקים נשאלו אם יסכימו לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכם שלום מלא עם ירדן - כעמדתה של מפלגת העבודה - שני שלישים מהם השיבו בחיוב.

מקור השסע הפוליטי - כלומר מקור איבתם המרה של מצביעי המערך כלפי הליכוד ותומכיו - לא היה אם כן המחלוקת על עתיד השטחים. שורשיו היו עמוקים הרבה יותר. בניה ונכדיה של האליטה הציונית-סוציאליסטית הוותיקה, וגם המעגל הרחב יותר של נאמני השמאל הציוני, חוו את התבוסה של 1977 כהרבה יותר מחילופי שלטון בבחירות. הם ראו אותה כאסון לאומי. זו הייתה מבחינתם התגשמות הסיוט הנורא ביותר: הפלתו של הניסוי הסוציאליסטי הגדול בידי שיטפון של יהודים דתיים מדי ובורגנים מדי.

ההנהגה החדשה והציבור שהעלה אותה לשלטון נתפסו בחלקים נרחבים של המחנה הציוני-סוציאליסטי כגופים זרים. לרטוריקה של תנועות השלום שקמו בשנים שחלפו ממלחמת ששת הימים, ושהיו עד עתה בשוליים הזניחים, נזקפו עתה רבבות אוזניים קשובות בין תומכי המערך המובסים. תנועות אלו טענו שהחזקת השטחים בידי ישראל היא המקור העיקרי לעוינות הערבית, ושהשלום יבוא כאשר, ורק כאשר, ישראל תשוב לגבולותיה הישנים. לאחר עשר שנות נידחוּת, הייתה לפתע עדנה לטענות הללו. היה להן עתה נופך חדש: הממשלה של היהודי הישן - הדתי, המסורתי, הבורגני, המעסיק - היא זו שמנציחה את המצור הערבי, ואם השמאל רק יחדש את כוחו, ישוב לשלטון ויערוך תיקונים וויתורים די הצורך, הצד השני יתרכך והשלום בוא יבוא.