קדושים תהיו

אך דומה, שעיון בסיפור אלישע והשונמית מלמד אותנו שהדגש המרכזי הוא דווקא על היחסים שבין אדם לחברו.

חז"ל אומרים, שהשונמית ראתה אצל אלישע שילוב דומה של גשמיות וארציות. כיצד הבחינה בקדושתו? על כך נחלקו גדולי האמוראים, רב ושמואל. אחד אמר "שלא ראתה זבוב עובר על מיטתו". ואחד אמר: "סדין של פשתן הציעה על מיטתו ולא ראתה קרי עליו" (מסכת ברכות, דף י', עמוד ב').

ניתן לומר שדבריהם אינם רק חולקים זה על זה, אלא גם משלימים זה את זה. קדושתו של אלישע ניכרה הן במאכלו הגשמי והן בשמירה על טהרתו הרוחנית. אך אם נתבונן בפשט הכתוב, נגיע כאמור למסקנה שונה.

הבה ונשים לב לפרטי המגעים בין אלישע לבין השונמית. כאשר אלישע מבקש להודות לה, הוא מבקש ממשרתו גיחזי לקרוא לה והיא עומדת לפניו. ואולם, מתוך שמירה על צניעות - שהרי מדובר באשת איש - אלישע אינו פונה אליה במישרין, אלא מבקש מגיחזי לשאול האם היא צריכה שידבר עבורה עם המלך או שר הצבא. השונמית עונה בשלילה ומתוך ענווה: "בתוך עמי אנכי יושבת".

גיחזי יודע מה בדיוק חסר לה: "אבל בן אין לה ואישהּ זקן". אלישע מבקש שוב לקרוא לה - אך הלא היא כבר ניצבת בפתח חדרו? אלא שכעת אלישע רוצה שהשונמית תעמוד ממש לידו והוא פונה אליה במישרין: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן". בשורה שכזו יש להעניק פנים אל פנים, לשמח את לב העקרה בהבטחה הבאה במישרין מפיו של הנביא. כאן אין מקום לחומות של צניעות.

כאשר הבן נפטר והשונמית מגיעה אל אלישע, היא תופסת ברגליו. כן, מגע פיזי ישיר בין אשת איש לבין הנביא. גיחזי מבקש להדוף אותה, אך אלישע מסרב: "הרפה לה כי נפשה מרה לה". יש כאן משבר חמור ביותר, מבין אלישע, ואם היא זקוקה למגע ממשי איתו - לו יהי כן.

מובן שכעת גם השיחה ביניהם ישירה לחלוטין. "השאלתי בן מאת אדוני?", היא קוראת בדם ליבה, "הלא אמרתי לא תשלה אותי!" אלישע שולח את גיחזי להחיות את הילד, אך השונמית אינה מוותרת: "חי ה' וחֵי נפשך אם אעזבך". אלישע אינו מתווכח אפילו לרגע, אלא "ויקם וילך אחריה".

שימו לב לשלוש המילים הללו. כאשר מנוח, אביו של שמשון, הולך אחרי אשתו לפגוש את המלאך - ושוב מדובר בבשורה של לידת בן אחרי שנות עקרות רבות - מגנים אותו חז"ל ואומרים שהיה זה ביטוי להיותו עם הארץ. ראש המשפחה אמור להנהיג, לא להיגרר. קל וחומר כאשר מדובר בנביא, שהוא ההולך בראש. אך אלישע כלל אינו שם לב לזוטות כאלו, לא לכבודו הרגעי ולא למה שאולי יגידו עליו לאחר מכן; הוא הולך אחריה.

סופו של הסיפור ידוע: אלישע מתפלל בדבקות עצומה ומחיה את הילד. שוב הוא אומר לגיחזי לקרוא לשונמית, ושוב הוא פונה אליה במישרין: "שאי בנך". ותגובתה: "ותבוא ותפול על רגליו ותשתחו ארצה ותשא את בנה ותצא".

מה ראינו? ראינו שאלישע נוהג בצניעות כראוי, אך לא בכל מחיר ולא בכל הנסיבות. דווקא האדם המכונה "קדוש" - והתנ"ך מסכים לכינוי זה, שאחרת לא היה מצטט אותו (כי לא היה נגרע דבר אילו היה נאמר רק "איש אלוקים עובר עלינו תמיד") - מדבר פנים אל פנים עם אישה ואף מאפשר לה לגעת בו.

האם אלישע לא שמר נגיעה? ודאי ששמר. האם לא חשש לטומאת נידה? ודאי שחשש. אך הוא היה מוכן לקחת על עצמו חטאים כאלו, ובלבד שיוכל לשמח את מי שגמל איתו טוב ולסייע כאשר אדם מישראל נקלע למצוקה קשה מאין כמותה. זוהי הקדושה האמיתית: לדעת מתי החבר מצוי בצרה ולהיות מוכן להקרבה עצמית על-מנת לסייע לו.

לאור זאת נבין, מדוע הפרשה הפותחת ב"קדושים תהיו" מלאה דווקא במצוות שבין אדם לחברו, ואילו המצוות שבין אדם למקום הן מיעוט בה, ומדוע היא מסתיימת דווקא בפרשת עריות. כי הדרך לקדושה עוברת בראש ובראשונה במסלול הזה - של התחשבות בזולת, של סיוע לו בצרתו, של השתתפות בשמחתו.