הדרך אל הקודש

בתום הציוויים על המשכן ועל הקרבנות בספר שמות ובפרשות ויקרא וצו, אחרי שהתורה הדריכה אלו מאכלים אינם פוגעים בקישור אל הקודש פרשת שמיני, אחרי שהוציאה מן המחנה את האנשים הפוגעים במרקם החברתי בפרשות תזריע ומצורע, התורה ממשיכה לפרט את הדרך להשיג את הקודש. נדלג על פרשת אחרי מות, למרות שיש חשיבות לנאמר בה ונגיע ישר לפרשת קדושים - הפרשה האמצעית בספר האמצעי, גם מבלי להתייחס לתוכן שלה אנו רואים כי היא הפרשה המרכזית בתורה.

הפרשה פותחת בציווי כללי להיות קדוש: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". לאחר הצהרת כוונות זו פותחת התורה ברצף של עשרות מצוות שלכאורה אינן קשורות זו בזו: כיבוד הורים, שמירת שבת, איסור עבודה זרה, הקרבת קרבנות, לקט שכחה ופאה, איסור גניבה ושקר, איסור קללת חרש ועוד הרבה מצוות מכל תחומי החיים. על פניו נראה כי המצוות באות בלי סדר. עוד מעניין לציין כי כל כמה פסוקים חותמים במילים "אֲנִי ה'" או אני "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

פרשת קדושים היא מדרגה חדשה ועליונה יותר בדרך אל הקודש, היא מציבה בפני היהודי את הסטנדרטים שלה לחיים היומיומיים. כדי להגיע לקדושה, צריך לשפר ולשים לב לכל תחומי החיים. הקדושה אינה רק 'בין אדם למקום' כפי שיש כאלו שסבורים, ומאידך-גיסא אינה רק 'בין אדם לחברו' כפי שטועים אחרים. הדרך אל הקודש מגיעה דרך שיפור כל האספקטים של החיים, גם בהתנהגות האדם בחברה, גם בעבודת האדם אל בוראו ואפילו ביחס של האדם אל עצמו. לכן הפרשה מכילה גם מצוות חברתיות כמו לקט, שכחה ופאה או איסור הונאה. היא מכילה גם מצוות "דתיות" כמו איסור אכילת דם או השחתת הזקן. והיא מכילה גם מצוות בין אדם לעצמו כמו ואהבת לרעך כמוך, או איסור נקימה ונטירה. העירוב שיש בפרשה בין שלוש הקטגוריות של המצוות בא להראות כי הדרך אל הקודש אינה עוברת רק דרך אחת מן הקטגוריות, אלא דווקא דרך שלושתן יחד. רק מתוך תיקון שלושת תחומי החיים הללו, נוכל להגיע אל הקודש.

האדם יכול רק להתקרב אל מדרגת הקודש, כל חייו הם מסע ארוך של השתלמות והוספת קדושה, אך עם כל זאת לעולם לא יצליח האדם להגיע אל המדרגה הסופית של הקודש. חז"ל כבר דרשו את הפסוק הפותח את הפרשה: "קדושים תהיו. יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני. קדושתי למעלה מקדושתכם". כלומר, האדם הוא המשתלם, הוא המתקדם, הוא המצווה להתקדש; לעומתו הקב"ה הוא במדרגת הקודש העליון, "כי קדוש אני". אלא שהקב"ה מגלה לנו את הדרך כיצד להתקרב אליו. רובן המכריע של המצוות המצוינות בפרשה אינו בלתי סביר, בני אדם יכולים להגות הנהגות חברתיות או מוסריות מעין אלו מתוך שאיפה לסדרי חברה תקינים או אפילו מתוך היגיון בריא. אלא שכפי שביארנו בעבר, רק הקב"ה יכול לשרטט את השביל המגיע אל הקודש. רק הקודש המוחלט יכול להתוות את הנתיב ואת הדרך כיצד להתקרב אליו. על כן הביטוי "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" חוזר בפרשה כל-כך הרבה פעמים, להדריך את האדם כי קיום המצוות איננו נעשה רק מתוך שיקולים הגיוניים אנושיים (ממטה למעלה) אלא הוא ציווי א-לוהי (מלמעלה למטה) שמטרתו לקרב את האדם אל הקודש.