לחזור ללקח האמיתי של השואה

גורם נוסף שהכרה בו עלולה להעיב על הגישה הכללית-אנושית לשואה, הוא התופעה הייחודית ויוצאת-הדופן הקרויה "אנטישמיות". לא שנאת זרים גרידא, שהרי היהודי שהכירה גרמניה היה גרמני יותר מצאצאי ילִידיה; לא שעיר לעזאזל נוח בלבד, שכן הנאצים יצאו מגדרם להשמיד יהודים גם כשהדבר היה לא נוח ואפילו גורם מכשיל במאמץ המלחמתי; לא תופעה טבעית-אך-מצערת, אלא תופעה שאין לה אח ורע, כמעט מיסטית באופיה, חידתית בעקביותה, ובלתי מבוארת לחלוטין (גם לכותב שורות אלה). השואה התאפשרה לא רק בשל הצטלבות מקרית של גורמים נסיבתיים שונים, ושורשיה עמוקים הרבה יותר מתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה (והרי הרצל חזה את השואה עוד בשלהי המאה ה-19, מעומק הבנתו את האנטישמיות, הגם שלא שיער כי הגרמנים יהיו מחולליה).

הבנה מעמיקה זו של השואה מחייבת לקחים אחרים מאלה של ההשקפה הרואה בה תופעה אנושית-כללית - לקחים יהודיים וציוניים, אשר גם בישראל נדחקו במשך השנים לטובת הלקחים הכלל-אנושיים. במקום החשש המובן להיות קורבן, טופחה החרדה הקיצונית שמא נהפוך לפושעים. במקום להכיר בסכנת החולשה, הושרשה האמונה שהכוח משחית. במקום ללמד שלא לסמוך על מצפון העולם, אנו נדרשים להיות קשובים לביקורת העולמית. במקום להדגיש שלעולם לא ניכנע שוב לתוקפן, מעודדים אותנו להפנות את הלחי השנייה. ובמקום הצו שלא לרחם על אכזרים, אנו מצטווים לחמול על שונאינו ובלבד שלא לאבד "צלם אנוש".

וכך, בעוד שיהודים שפויים חרדים מן האפשרות של הישנות השמדתם, במיוחד לנוכח הביטחון העצמי שמפגינים מאות מיליוני שונאי יהודים ומעריצי היטלר סביבנו ובינינו (מיין קאמף בשפה הערבית הוא רב-מכר ברשות הפלשתינית), יש יהודים הגוזרים מן השואה דווקא חרדה קיצונית שמא אנו עצמנו נהיה לנאצים. יש בהם אף כאלה הרומזים כי דווקא אנו מועדים במיוחד לפשעים כמו-נאציים, כאילו לא היו תרבותנו, עברנו ואופינו הלאומי מנוגדים תכלית הניגוד לאלה של גרמניה, וכאילו היו בנו תופעות המקבילות לאנטישמיות כלפי בני עמים אחרים. הם ממהרים להפוך כל מראית-עין שטחית של דימיון לנאציזם - מצד היהודים, אף פעם לא מצד הערבים - למעין סימן מבשר רעות ולתחילת ההידרדרות ב"מדרון החלקלק" שבתחתיתו אורב הרוע הנאצי ה"חבוי עמוק בתוך כולנו". וכך, יהודי בימינו אינו יכול להתריע מפני איום המסתננים הזרים בלי שיהסו אותו בהשוואות דמגוגיות כוזבות, לפאר את הכבוד הלאומי מבלי שיינזף כלאומן שוביניסט, או להשמיע תביעות טריטוריאליות מבלי שיוזכר לו "מרחב המחייה" הנאצי.

היסחפותם של ישראלים מסוימים למגמת הדה-גרמניזציה ודה-יהודיזציה של השואה, מצד אחד מצמצמת את אשמתו של העם הגרמני לפסיביות גרידא נוכח "המיעוט הנאצי המטורף", ומצד שני מנשלת את היהודים ממורשת השואה, ומעניקה אותה למוסלמֵי אירופה - תוך טביעת המושג המופרך "איסלמופוביה" - או לפלשתינֵי ישראל.

יש להחזיר לתודעה הישראלית את ההסתכלות על השואה דרך עיני היהודים, ולראותה כביטוי אחד מני רבים לשנאת היהודים בת אלפי השנים, שקיימת גם היום, גם בקרב שכנינו, ולחדד את המודעות לבסיס האידיאולוגי של תאוריית "הנסיבות ההיסטוריות-חברתיות". כך ייקל עלינו לזהות נכוחה את זרע הפורענות הבא: לא ה"נאציזם היהודי" אלא האיסלאמיזם הפאן-ערבי, שהמתון במנהיגיו גרוע מהקיצוני שבבנינו.