בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לחזור ללקח האמיתי של השואה
|
הצגת השואה כתופעה אנושית כללית - ולא כאנטישמיות גרמנית חולנית, משמשת לרמיסת חששם של יהודים מלהיות שוב קורבנות, תוך טיפוח חרדה קיצונית שמא יהפכו דווקא הם לפושעים נגד האנושות
|
יש להחזיר לתודעה הישראלית את ההסתכלות על השואה דרך עיני היהודים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
היסחפותם של ישראלים מסוימים למגמת הדה-גרמניזציה והדה-יהודיזציה של השואה, גרמה מצד אחד לצמצום אשמתו של העם הגרמני לפסיביות גרידא נוכח "המיעוט הנאצי המטורף", ומצד שני לנישול היהודים ממורשת השואה, ולהענקתה למוסלמֵים ולערבים | |
|
|
|
|
הגישה החינוכית הרווחת כיום כלפי השואה, נוטה לבחון את התופעה הנאצית בעיניים כלל-אנושיות ולחפש אחר לקחים אוניברסליים-הומניסטיים. על-פי גישה זו, הנאצים ופשעיהם היו ועודם עלולים להתעורר ולהתרחש בכל עם ובכל תקופה, בנסיבות ה"מתאימות" מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית: אומה מוכה וממורמרת, מנהיגים קיצוניים כריזמטיים, משטר סמכותי, מיעוט חלש כשעיר לעזאזל, ומלחמה קשה וטוטלית כגורם מקהה מצפון. לצד "משתנים" אלה, כך גורסים חסידי הגישה ה"כללית" לשואה, פעלו להיתכנותה של השואה ה"קבועים" האוניברסליים, הטבועים באדם: ציות לסמכות, שנאת האחר, אדישות הרוב הדומם והיסחפות ההמונים אחר מנהיגים פופוליסטיים. כלומר, בִמקום או לצד ציון הפרטיקולרי שבה, הגישה הכללית לשואה שוללת במישרין או במשתמע את "יהדותה" ואת "גרמניותה", כך שהיהודים והגרמנים אינם אלא שחקנים שנזדמנו במקרה היסטורי ספציפי למלא את תפקידי הנרדפים והרודפים בהתאמה. על-פי גישה זו, לאופי הלאומי-תרבותי חשיבות מעטה, ועקרונית ה"שחקנים" חופשיים להשתנות ולהתחלף ביניהם. וכך, בנסיבות אחרות - ימהרו לציין בשביעות רצון הדוגלים בגישה זו אשר ניחנו בחיבה לאירוני - היהודים עשויים היו להיות נאצים. אולם דווקא בחינת הליכותיהם ומהלכיהם של מתנגדי היטלר מפריכה גישה זו. "קושרי העשרים ביולי" שניסו להתנקש בחיי הפיהרר, לא היו פסיביים כלל וכלל. הם ניחנו באומץ לב יוצא-דופן, הוכיחו עצמאות מחשבה, הפגינו בהירות מוסרית ובוודאי שלא היו שבויים בקסמו של הפיהרר כפי שמנסים לתאר לנו את כל הגרמנים. וכך, במכתביהם בינם לבין עצמם, ובהצהרות שהכינו ליום שלאחר ההפיכה, אנו מצפים למצוא את רוחה של גרמניה השפויה, בעלת הקול החופשי שאינו חושש מלחץ חברתי ומהענשה ואינו לוקה בהערצה למנהיג או בקונפורמיזם. והנה, מתברר שהשמדת היהודים על-ידי גרמניה הנאצית לא הייתה מניע עיקרי או חשוב ביסוד פעולתם של הקושרים, והיטלר היה בעיניהם "מטורף", "פושע" ואף "מקור כל הרשע" בשל החורבן שהוא ממיט על גרמניה. אף שסלדו ממנו כבר מתחילת דרכו, רק כשהתברר כי תבוסת גרמניה היא בלתי-נמנעת אורגנה ההתנקשות, ולא לפני כן, כאשר מיליוני חפים מפשע הומתו בייסורים. כשהקושרים - נאצים בכירים המיודעים היטב לפרטי השמדת היהודים - מזכירים בתכתובותיהם את רצח היהודים, אין זה אלא בשל החשש מן הנטל ההיסטורי אשר יבאיש את ריחה של גרמניה בעיני אומות העולם. גם אם לא תמכו או רצו בהשמדה, ניכר שלא התרגשו ממנה יתר על המידה, או לפחות לא מן הסיבות הנכונות. אחד מן הקושרים אפילו היה בעצמו מפקד איינזצגרופה שהשמידה עשרות אלפים מבני העם הנרדף.
|
לזהות נכוחה את זרע הפורענות הבא
|
|
גורם נוסף שהכרה בו עלולה להעיב על הגישה הכללית-אנושית לשואה, הוא התופעה הייחודית ויוצאת-הדופן הקרויה "אנטישמיות". לא שנאת זרים גרידא, שהרי היהודי שהכירה גרמניה היה גרמני יותר מצאצאי ילִידיה; לא שעיר לעזאזל נוח בלבד, שכן הנאצים יצאו מגדרם להשמיד יהודים גם כשהדבר היה לא נוח ואפילו גורם מכשיל במאמץ המלחמתי; לא תופעה טבעית-אך-מצערת, אלא תופעה שאין לה אח ורע, כמעט מיסטית באופיה, חידתית בעקביותה, ובלתי מבוארת לחלוטין (גם לכותב שורות אלה). השואה התאפשרה לא רק בשל הצטלבות מקרית של גורמים נסיבתיים שונים, ושורשיה עמוקים הרבה יותר מתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה (והרי הרצל חזה את השואה עוד בשלהי המאה ה-19, מעומק הבנתו את האנטישמיות, הגם שלא שיער כי הגרמנים יהיו מחולליה). הבנה מעמיקה זו של השואה מחייבת לקחים אחרים מאלה של ההשקפה הרואה בה תופעה אנושית-כללית - לקחים יהודיים וציוניים, אשר גם בישראל נדחקו במשך השנים לטובת הלקחים הכלל-אנושיים. במקום החשש המובן להיות קורבן, טופחה החרדה הקיצונית שמא נהפוך לפושעים. במקום להכיר בסכנת החולשה, הושרשה האמונה שהכוח משחית. במקום ללמד שלא לסמוך על מצפון העולם, אנו נדרשים להיות קשובים לביקורת העולמית. במקום להדגיש שלעולם לא ניכנע שוב לתוקפן, מעודדים אותנו להפנות את הלחי השנייה. ובמקום הצו שלא לרחם על אכזרים, אנו מצטווים לחמול על שונאינו ובלבד שלא לאבד "צלם אנוש". וכך, בעוד שיהודים שפויים חרדים מן האפשרות של הישנות השמדתם, במיוחד לנוכח הביטחון העצמי שמפגינים מאות מיליוני שונאי יהודים ומעריצי היטלר סביבנו ובינינו (מיין קאמף בשפה הערבית הוא רב-מכר ברשות הפלשתינית), יש יהודים הגוזרים מן השואה דווקא חרדה קיצונית שמא אנו עצמנו נהיה לנאצים. יש בהם אף כאלה הרומזים כי דווקא אנו מועדים במיוחד לפשעים כמו-נאציים, כאילו לא היו תרבותנו, עברנו ואופינו הלאומי מנוגדים תכלית הניגוד לאלה של גרמניה, וכאילו היו בנו תופעות המקבילות לאנטישמיות כלפי בני עמים אחרים. הם ממהרים להפוך כל מראית-עין שטחית של דימיון לנאציזם - מצד היהודים, אף פעם לא מצד הערבים - למעין סימן מבשר רעות ולתחילת ההידרדרות ב"מדרון החלקלק" שבתחתיתו אורב הרוע הנאצי ה"חבוי עמוק בתוך כולנו". וכך, יהודי בימינו אינו יכול להתריע מפני איום המסתננים הזרים בלי שיהסו אותו בהשוואות דמגוגיות כוזבות, לפאר את הכבוד הלאומי מבלי שיינזף כלאומן שוביניסט, או להשמיע תביעות טריטוריאליות מבלי שיוזכר לו "מרחב המחייה" הנאצי. היסחפותם של ישראלים מסוימים למגמת הדה-גרמניזציה ודה-יהודיזציה של השואה, מצד אחד מצמצמת את אשמתו של העם הגרמני לפסיביות גרידא נוכח "המיעוט הנאצי המטורף", ומצד שני מנשלת את היהודים ממורשת השואה, ומעניקה אותה למוסלמֵי אירופה - תוך טביעת המושג המופרך "איסלמופוביה" - או לפלשתינֵי ישראל. יש להחזיר לתודעה הישראלית את ההסתכלות על השואה דרך עיני היהודים, ולראותה כביטוי אחד מני רבים לשנאת היהודים בת אלפי השנים, שקיימת גם היום, גם בקרב שכנינו, ולחדד את המודעות לבסיס האידיאולוגי של תאוריית "הנסיבות ההיסטוריות-חברתיות". כך ייקל עלינו לזהות נכוחה את זרע הפורענות הבא: לא ה"נאציזם היהודי" אלא האיסלאמיזם הפאן-ערבי, שהמתון במנהיגיו גרוע מהקיצוני שבבנינו.
|
|
תאריך:
|
24/04/2010
|
|
|
עודכן:
|
24/04/2010
|
|
דני בן-ישי
|
לחזור ללקח האמיתי של השואה
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
מגן דמייאניוק
|
24/04/10 16:32
|
|
2
|
|
דני בן-ישי
|
24/04/10 17:02
|
|
3
|
|
נחזור על הטעויות
|
24/04/10 19:42
|
|
4
|
|
אליהו חיים
|
24/04/10 22:03
|
|
5
|
|
גרביל אנונימי
|
27/04/10 07:30
|
|
במהלך מלחמת יום כיפור, התנהלו שיחות טלפון מתוחות רבות בין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לבין מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר. משלוח הרכבת האווירית האמריקנית התעכב יותר מדי לטעמה של גולדה, בעוד צבאות מצרים וסוריה רושמים הישגים. ביאושה, החליטה ראש ממשלת ישראל לשלוף את הקלף הרגשי של הסולידריות היהודית מול סכנה משותפת. קיסינג'ר מאוד לא אהב את זה. "בואי אסביר לך משהו, גולדה" הוא אמר בכעס, "אני קודם כל מזכיר המדינה. לאחר מכן אני אמריקני. ורק בסוף אני יהודי". גולדה לא נבהלה. "זה בסדר, הנרי" היא ענתה לו, "בעברית אנחנו קוראים מימין לשמאל".
|
|
|
בין חוקרי מדעי המדינה והיחסים הבינלאומיים מתקיימת מחלוקת רבת שנים על הגורם העיקרי בעיצוב מדיניות החוץ של מדינות - האם אלה אינטרסים של עוצמה והשפעה ששואפות מדינות להגשים, או ערכים. לשם המחשה, השלום בין ישראל ומצרים שהחל בסוף שנות ה-70' של המאה הקודמת, נבע ממפגש של אינטרסים: מצרים הייתה זקוקה לסיוע כלכלי מן המערב, שלא הייתה מקבלת אילו נשארה במצב מלחמה עם ישראל, ולישראל היה אינטרס לתת למצרים סיבה לצאת ממעגל המלחמות. לעומת זאת, החיבור בין גרמניה הנאצית ובין יפן הקיסרית במהלך מלחמת העולם השנייה היה מושתת בבסיסו על הערכים המשותפים של שני הדיקטטורים, היטלר והירוהיטו, ואינטרס השליטה היה נגזרת של הדמיון בערכיהם. המחלוקת בדבר המניע - אינטרסים או ערכים - מומחש ביתר שאת בסוגיית העלייה ההמונית לארץ ישראל לאורך המאה ה-20: האם היא נבעה מאינטרס כלשהו של היהודים או ממסכת ערכים ומורשת שפיעמה בקרבם במשך אלפיים שנות גלות?
|
|
|
ישראלים דוברי צרפתית שהשתתפו לא מכבר במשלחת ישראל לכוחות ההצלה בהאיטי, פגשו שם את השפה הקריאולית, המשמשת בהאיטי בצד הצרפתית. הקריאולית היא לשון שבסיסה צרפתית של המאה ה-18 מעורבת במילים ובניבים מאפריקה ומיסודות לשוניים נוספים שנטפלו אליה במשך יותר ממאתיים שנה. מרבית אנשי האיטי מדברים קריאולית ואילו הצרפתית משמשת לספרות, לספרות מדעית, להודעות רשמיות וללשון גבוהה וחגיגית. מעמדה של הצרפתית גבוה יותר מזה של הקריאולית והיא נחשבת תרבותית יותר, מכובדת יותר ורשמית יותר.
|
|
|
שאלה: "מה משותף לאילי הון מקומיים וזרים ששמותיהם מפורטים להלן על-פי סדר מקרי? יאיר המבורגר, דוד אפל, אלפרד אקירוב, דניאל אברהמס, מוטי זיסר, משה טלנסקי, בני שטימינץ יוסי מימן, אביגדור קלנר, יולי עופר, ראובן גבריאלי, הלל צ'רני, מוזי ורטהיים, נוני מוזס, אברהם (בונדי) לבנת, ארקדי גאידמק, אליעזר פישמן, מרטין שלאף, דיויד פדרמן, גד פרופר, אלי עזור מרדכי יונה בינו צדיק, יצחק תשובה, לואי פראנק, משה טובול, גד זאבי, דני דנקנר ואלי פפושדו?".
|
|
|
פרשת אחרי מות קושרת בין חיים לבין שמירת מצוות ה’: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". (ויקרא י”ח, ה).
|
|
|
|