שלום לך ניבה יקרה,
קראתי את
רשימתך היפה והכואבת ושוב קראתי. ושוב. כל מילה זועקת בלחישה חרטה על הבנה מאוחרת והכרה שלא עבר זמנה בגדולת המעשה שהורייך נטלו בו חלק. אשרי האנשים האלה אשר זכו להקים יש מאין בציפורניהם ממש, וטוב להם בעולם שכולו טוב שאין בו אפילו צוהר לראות את המציאות הרעה ממנה חששו. אנחנו, אנחנו הבוגדים. מי? מי? אנחנו! קיבלנו במתנה את כל תוחלת חייהם כדבר מובן מאליו. הם עשו הכל למעננו ורק למעננו ולא ביקשו לעצמם אלא להנחיל לנו, ואנחנו זילזלנו בנחלה.
אלה הקדושים ששכבו על הגדר הקוצנית וקראו לנו לעבור על גבם. הם שנשרטו, שנפצעו, שנחבלו ומתו למעננו, ובתמורה נטשנו את דרכם ועזבנו אותם לאנחות. הם אשר פילסו את הדרך לבניהם למסור את נפשם, לובשי חול וחגור וכִבדי נעליים, בשביל להקים כאן חברת מופת בה כל דאלים גבֵר, כל החוטף אוכל וכל הגנבים פטורים. הרע שבסיוטים לא יכול היה לחזות את כל אלה. הכאב כבד מנשוא, הצער עמוק והייאוש מחציף פנים.
הקיבוץ החל לסגת כשמיכאל קובנר נסע לניו-יורק ללמוד ציור ואת אחריו נסעת לתל אביב. הסימנים שהותירו צמיגי הטנדר שעליו העמסת את הספרים, השולחן והספה, נמחקו מזמן מן המדשאה ספוגת הגשם בחצר הקיבוץ. כל הדרך לתל אביב בכית והיום את יודעת למה. וכי הייתה לך דרך אחרת? בני הקיבוצים, וביניהם הטובים שבטובים, ניתקו מן הקיבוץ, תחילה בהתגנבות יחידים שהובילה דבוקות-דבוקות, וסופה יציאה המונית אל מרחבים שאין ולא יכולים היו להתקיים בקיבוץ. חבל רק שהנטישה הגדולה כללה גם זניחה של ערכים עליהם צמחתם ובעיקר את ערך הערבות ההדדית. ממציאות של אחד בעד כולם וכולם בעד האחד, התפזרתם כל אחד לעצמו ולעצמו בלבד. מקיצוניות אל קיצוניות.
הערך העליון היה "הגשמה". כולנו הלכנו "להגשים". אבל הפרשנות הארורה רחבת ידיים היא, וכל בצע כסף ושוחד שלמונים נחו להם מעדנות בחיק ה"הגשמה". מדינת-ישראל מלאה "מגשימים" שכאלה והקולקטיב היה כלא היה. לפעמים אנחנו פוגשים איזה בן קיבוץ שבא לבקר בעיר, נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת, מוזגים לו ויסקי טוב - תשתה בחור צעיר, אז מה נשמע ברפת? ובו ברגע נולד קיבוצניק לשעבר. הוא לא ישוב. ולמה לו ולמה לה? זה כבר ממש לא חשוב.
אור חבצלות? נעשה נא לאגודה? פה נלמד גם את שפת התורה? נצעד בעוז לקראת שיחרור העם? בתי החזה שפלטו נהמות לב שכאלה היו לבדיחה מקברית. הציבור כבר איננו מלוכד למחנה עמל אחד, אבל הוא מגשים מן האתמול הבלתי ידוע אל המחר ללא חזון. כל אחד לחוד. רצוי בלוס אנג'לס או לפחות בתל אביב האסקפיסטית השמאלנית והתבוסתנית. כן, כך קרא לנו המשורר המושמץ אורי צבי גרינברג - "ציונות המֶגֶד אשר בעורפה עומד בית שאנן, והאשה והטף בו כעגלי מרבֵּק, בלי אל ובלי מלך ובלי תשוקת מלכות עוד".
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
