זִכרו של מי שמסמל בישראל יותר מכל את חג ל"ג בעומר, המנהיג-המורד בר-כוכבא, שנוי במחלוקת: יש אומנם רבים המהללים אותו כגיבור עממי שקם אל מול שלטון עריץ, אך יש גם סבורים כי היה בִּריון והרפתקן שמרד באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק והמיט בכך חורבן על ארצו וגלות על עמו. עקב מיעוט מקורות מבוססים, קיים גם ויכוח - עד כמה בכלל ידוע לנו מה באמת קרה בזמן המרד הזה ברומאים שבו תמכו גם רבי עקיבא וראש תלמידיו - רבי שמעון בר-יוחאי (בשניהם בעיקר קשורים עיקרי המסורת הדתית הנהוגים בל"ג בעומר מאז המאה השלוש-עשרה).
מה שידוע לבטח ממקורות מדעיים מוסמכים הוא כי שמעון בר-כוכבא (במקור: שמעון בן כוסבא וגם בר-כוזיבא), עמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס שנמשך שלוש שנים (135-132 לספירה). המרד דוכא באכזריות ומאות אלפי יהודים נהרגו, ביניהם בר-כוכבא שנפל בקרב האחרון שהתקיים במבצר העיר ביתר (11 ק"מ דרומית-מערבית לירושלים). שלטונו של בר-כוכבא כ"נשיא ישראל" (כמופיע במטבעות) היה התקופה האחרונה של עצמאות ישראל בעת העתיקה.
עם תחיית הציונות בעת החדשה והתגברות הרגשות הלאומיים היהודיים, הועלתה גבורתו של בר-כוכבא כמופת של לוחם חירות. הציונים המודרניים ראו בבר-כוכבא חוליה בשלשלת ההיסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו. המיתוס שנוצר סביבו התעלם לחלוטין מכישלון המרד.
נראה כי הראשון שהעז לצאת חזיתית נגד המיתוס הציוני של בר-כוכבא היה המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה, פרופ' יהושפט הרכבי, שפִּרסם לפני כשלושים שנה חיבור חדשני ושנוי מאוד במחלוקת [חזון, לא פנטזיה, 1982], בו הוצג הגיבור הלאומי כתופעה בִּריונית חולפת של מנהיג והרפתקן, שרלטן חסר תקנה, אשר העמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל באותו "מהלך מטורף" וחסר סיכוי שיזם, ואשר הביא לחורבן, לִשְמַד ולגלוּת שתוצאותיהם ניכרות עד היום, אלפי שנים לאחר מכן. נראה כי לא בר-כוכבא גרם להרכבי להציג עמדה כזו, אלא ראש הממשלה מנחם בגין. הרכבי הִשווה את מה שראה כסרבנותו של בגין מול ארצות הברית למרידת בר-כוכבא ברומא, וכנראה צפה שהתוצאות יהיו דומות ובלוח זמנים דומה. לעומתו הרב צבי יהודה קוק, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים אחרים הביעו את הדעה כי מרד בר-כוכבא היווה זריקת עידוד לפני היציאה לגלות הארוכה, אשר גרמה ליהודים לזכור שכמעט הצליחו להקים מדינה, היה להם למה להתגעגע שוב באלפיים שנות גלותם, כאשר הדבר גם שימש לבסוף מניע לנכונות להילחם ולהקריב חיים על הקמת המדינה.
אכן, תוצאות המרידה היו חמורות והיישוב ביהודה גופא כמעט שחרב, אך האמת היא שלא היה זה מרד בר-כוכבא שהביא לגלות שאירעה רק כמה מאות שנים לאחר מכן, ובר-כוכבא - אם כגיבור ולוחם חירות, ואם כקנאי דתי - אינו הגורם בו ניתן לתלות את העובדה כי הארץ התרוקנה מרוב יהודיה. מדובר בתהליך ארוך ואיטי שהגיע לשיאו במאה השביעית והשמינית לספירה, בימי שלטון האיסלאם; וגם עוד שנים רבות לאחר המרד הוסיף העם היהודי לשמור על מרכזים תורניים ותרבותיים, כמו גם על מסורת עיבוד האדמה והדבקות בארץ.
בכל זאת נשאלת השאלה - מדוע ראו ראשי הציונות המתחדשת צורך להציג כמופת לגבורה דווקא את מי שנחל כישלון חרוץ במלחמתו, בעוד שקיימים מנהיגים יהודיים רבים שנחלו ניצחונות מרשימים ולא זכו לכך כמו בר-כוכבא. הגדיל לעשות המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי שהחליט לקרוא לתנועת הנוער שעמד בראשה דווקא על שם העיר ביתר, בה נחל בר-כוכבא את מפלתו הסופית המרה. יתרה מזו: ז'בוטינסקי גם ציין בפתח המנון התנועה "שיר ביתר" את שלושת הערים שבהן אירעו הכישלונות הנוראים ביותר של מרידות היהודים - יודפת, מצדה וביתר. מדוע יהיו מופת לגבורה מקומות בהם נחלו לוחמי ישראל מפלה נוראה, בעוד שניתן להעלות שמות כמו מודיעין, בית-צור ובית-חורון, בהם נחלו היהודים המעטים והחלשים ניצחונות כבירים מול אימפריה עצומה וחזקה?
התשובה ברורה: לא הניצחון בקרב, לא מידת הסיכוי לנצח ולא תוצאות המרד הם עיקר בעיני מנהיגי הציונות המתחדשת כמופת לגבורה, אלא עצם ההתנהגות האמיצה בקרב, התעוזה והנכונות להתקומם ולהקריב את חייך למען גאולת העם והארץ מול משעבד ואויב חזק ועצום, דווקא כשהכל נראה אבוד ודווקא בְּשל הסיכוי האפסי לניצחון.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
