טחנה סופית – היא רק התחלה

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19).


הגבר הצעיר כבן העשרים ושבע נשען מכופף על מעקה והקיא את בני מעיו אל הקצף הלבן ששצף את דופן הברזל הרטוב של הספינה "ג' ושינגטון", לא היה לבדו, היו עמו זיכרונותיו. פניו החיוורות שהעלו קמטי זקנה מוקדמת הבליטו את עיניו התכולות הפעורות שהשתלבו היטב בתכול השמים המעוננים, ובכחול ירוק אפור הים המשקף והרוגש מסביבו. הגשם העז פסק לפני כשעה אך הרוח הצליפה בעוז.

עמו עלו והסתובבו על סיפון האנייה הישנה עוד כמה עשרות גברים ונשים צעירים, מנסים לשאוף את אוויר הים הקר ולעצור לשווא את המיית קרביהם מתנודות הספינה המטלטלת בגלי הים הרוגשים.

הוא עזב את ורשה ב-13.2.1933 ועלה לאנייה הזאת ב-15.2.1933 עמוס במזוודה גדולה אחת שבתוכה צרר את בגדיו וחפציו המעטים והטובים. יעד ההפלגה חיפה פלשתינה. הוא היה אחרון לנטוש את מולדתו. בני משפחתו, אמו וחמשת אחיו ואחיותיו הצעירים החולמים, נטשו לפניו בהדרגה במהלך שלוש השנים שחלפו והיגרו במסגרות גרעיניות קבוצתיות תנועתיות מאורגנות, למקומות חדשים, שיועדו מראש באותה פלשתינה. הוא שנותר מאחור, עלה לבדו, נאמן עיקש לאופיו העצמאי, להיות תמיד וככל שרק יוכל "הכבשה המהלכת מחוץ לעדר"...

טעמה המר המעיק של תחושת הכניעה למציאות מתעתעת, שלא עזבו כבר שנים, התערבב עכשיו בפיו עם טעמו החמוץ של הקיא אותם קיווה לפלוט לרוקן יחדיו מקרביו אל מימי הים התיכון הרוגש. כל רצונו היה לשכוח את כל שנותר מאחריו. סיפרו לו שהים לוקח אליו את הכול.

לפתע הזדקף, הכניס יד רועדת אל הכיס הפנימי במעילו, בעוד ידו השנייה לופתת באצבעות מלבינות את מעקה הסיפון המתנדנד בעצמה, שלף צרור מסמכים עטוף וקשור, ובהחלטה נחושה השליכו אל הרוח אל הגלים. הצרור התעופף, התרומם, נישא ברוח ולאחר נחת הרחק נעלם מאחרי גבו של גל מתקמר מתרומם.

אביו זאב, נולד בפלך נידח ווהלין אי שם באוקראינה או רוסיה, במחצית השנייה של המאה ה-19 בעיירה החקלאית קוסטופול. זאב ירש מאביו (סבו נחמיה) יחד עם אחיו טחנת קמח עתיקה מונעת מים, שמוקמה במורד נהר (טחנה ירוקה למדי במושגי ימינו). הם התפרנסו בכבוד מטחינת גרעיני הקמה הזהובה של איכרי הפלך, יהודים וגויים, ומהפיכתם לקמח לבן, "לצלילי" שכשוך מי הנהר הקרים החוזרים וחובטים בכנפוני הגלגל הסובב, לקולות חריקות וצווחות הציר וגלגל השיניים הסובב גלגלי הרחיים. חייהם היו כמעט פסטורליים והמראה מהצד נראה ציורי למדי... אבל רק מהצד.

והנה עכשיו כפוף על מעקה הסיפון הוא מקיא אל הים ומשליך מאחריו את עברו הפסטורלי הזה. האם יצליח ויפטר גם מזיכרונותיו?...

הנה הוא משליך זיכרון אביו ודודו, יהודים חילוניים, המתווכחים עם גבאי בית הכנסת העבדקן, הבא שוב להטיף להם מוסר על "המתירנות" היתרה, מזהיר אותם מפני ההתפקרות, מאיים בשם הקב"ה שהם הם הגורמים לאסון, ודורש לקבל גם את התרומה לקהילת שומרי המצוות החרדים לגורל העם היהודי בכלל ולגורל החוטאים החילוניים במיוחד.

הנה הוא מקיא לגלים את זיכרון נציג הממשלה האוקראינית בפלך, המגיע ומתמקח אתם על בקבוק יי"ש, על גובה המס המגיע לשלטון. הצעקות האיומות, התחינות. בסוף סוגרים סכום לא לפני שמעבירים לידיו את האתנן הפרטי שלו.

הוא משליך לרוח ריב קולני בין אביו לאחותו השנייה, בקושי בת שתיים עשרה, על כך שהחלה להשתתף בפעילות החתרנית של השומר הצעיר ועל כך שהיא נשאבת לתוך רוח הקומוניזם השטותית, ומשפיעה לרעה על יתר אחיה הקטנים. הכעס, הזעם, הבכי, והוא הבכור נאלם בפינה ללא עמדה.

את זיכרון הבגידה הצורב, מותו הפתאומי של האב בשנת 1921 בלילה שחור אחד, לאחר עימות קולני עם איכר גוי שיכור על גובה החלק המגיע בעבור הטחינה. הנה מושלכת ההלוויה הקטנה, הצדיקים החרדים המתוגמלים לא הגיעו. הוא רק נער קטון רועד חרד, אומר קדיש על הבור הפתוח. אחיו ואחיותיו הצעירים דומעים מסביב. אמו מטופלת בתינוקה השישי, גונחת חרדה לעתיד. והוא הבן הבכור, רק בן חמש עשרה, גזור מעכשיו להחליף את אביו בטחנה. עליו עול הפרנסה. זיכרון האחריות הכבדה נזרק אף הוא אל הרוח השורק בין תרניי וכבלי, מיתרי הספינה המתוחים.

הנה הוא בטחנה פורק ומעמיס שקי פשתן מלאי גרעינים, סופר ורושם מה נכנס, אך אינו יודע בדיוק מה יוצא, דודו היושב על הקופה לא מאפשר לו לראות את החשבונות בטענה שהוא ממילא לא יבין. רק בן שש עשרה וחצי. הכנסות שלא מגיעות בטענות להפסדים או הוצאות גדלות. והנה זיכרון הריב הכואב, המלא משתמה בין אמו האלמנה לדודו על ניצולו הציני את מצבה, והוא בן שבע עשרה עומד מהצד שוב שותק ואינו מביע דעה. ועכשיו היא צועקת עליו שלא יהיה תמים, שיפקח עין, שבע עיניים על הנעשה בטחנה ארורה, ועל דודו שאר בשרו?...

לקום כל יום ללכת לעבוד במקום ללכת ללמוד כשאר הנערים. ללכת למקום בו לא אוהבים אותך, שהפועלים והאיכרים הגויים הגסים מקנטרים ובזים לך, למרות שאתה בעל הבית כביכול! שותף שווה רק לכאורה. לחזור הביתה לעת ערב ולשמוע את תלונות המחסור הצודקות של אמא, ולחוש שאתה מאכזב אותה ואת השאר. ועם כל זה להמשיך לאחוז בשיניים ולא להרפות ממה ששלך, של אביך, כדי לא לבגוד בזכרו, לא לאכזבו והרי הוא מת?...

הנה הוא כבר בן עשרים מתעקש לא לוותר. רוחות הציונות גוברות עוד מאחיו המצטרפים לתנועה ועוברים הכשרות כדי להגר לפלשתינה. בבית הדל מתגברת אווירה של זמניות. אחיו כבר די מאורגנים בתנועת השומר הצעיר. מגיעה הצעה מהדוד לקנות מהאלמנה את חלקה, המחיר מגוחך. הוא מתעקש שלא למכור! לאחיו אין בכלל עניין. אמו מתלבטת, מחליטה לשמוע בקולו. מסרבת, גם היא מבינה את העלבון בהצעה.

ככל שהוא מתבגר לחצי הדוד גוברים. עכשיו הוא שוב בודד במערכה. אמו מתעייפת. אחיו ואחיותיו הסוציאליסטים/קומוניסטים, חולמים על פלשתינה, על ייסוד קיבוצים חדשים, הקיבוץ זה העתיד זאת עכשיו כבר אופנה. כולם בסביבתו המיידית תש לבם מהמריבות, לא רוצים ברכוש פרטי שהוא נטל, שמביא רק לצרות! אמו כבר פוסחת, נוטה לוותר, ורק הוא בחור בן עשרים ושנים מתעקש לבדו לא לוותר להוסיף אחוז בנכס אבל לא מסוגל לשכנע. מעכשיו מרבית הסיוע הכלכלי למשפחה מגיע ממוסדות הציונות, כבר לא מהטחנה! משפחת דודו מתקיימת ברווחה סבירה ממקורות "עלומים".

התנועה הציונית אינה תומכת סתם, יש לה מטרה. אחיו מתחילים לעזוב ולהגר בהדרגה לפלשתינה, מייסדים קיבוצים חדשים, אמו נוטשת ומצטרפת לבתה (אחותו השנייה) לקיבוצה. הוא נותר לבדו מאחור. גבר צעיר טוחן קמח בעל כורחו, שחייו הצעירים נטחנו, מעוצבים במחויבות לעבר, מתעקש לשמור על זכויותיו בטחנה "המפסידה". עכשיו הוא כבר מוכן למכור את חלקו, אבל הדוד שמריח "טרף קל" לא יקנה נכס "מפסיד וחסר ערך"...

אכן, אחד עשר שנות מאבק אבוד, מתיש, בקרובים אליך ביותר, אינם דבר של מה בכך לנער לאיש צעיר, מושלכים להם אל גלי הים.

עכשיו על הסיפון הוא עומד עיניו התכולות דומעות ספק מהרוח הקרה והמלוחה, ספק ממאמץ הקבס, מתבוננות באופק הכחול במבט אטום ומובס.

לפני כשנה ברגע של חולשה לפני נציג הסוכנות נרשם לעליה, עשה קורס מקצועי והפך מטוחן מאוכזב לטפסן עם תעודה, ועם תקוות לנעוץ מסמרים, להכות בקרשים, לבנות ולהבנות בפלשתינה. עץ צעיר שנעקר מאדמתו הזיבורית ומחפש נואשות אדמה חדשה להשתרש בה.

כך נותר עומד זקוף שעה ארוכה נשען נאחז במעקה הסיפון, עיניו נעוצות באיזו נקודה נעלמת באופק. תחושת הבחילה רפתה, צלצול פעמון הספינה העירו, הוא פונה מתנדנד, ידו האחת אוחזת בכובעו, השנייה מחפשת לשווא אחיזה כל שהיא. הוא דוחף בכוח את דלת הברזל החלודה לקבינה ויורד במדרגות הפלדה הצרות והרטובות אל תאו הקטן, שאותו הוא חולק עם עוד גבר נוטש וחרד שטרם עמד על קנקנו.

הספינה "ג'.וושינגטון" עגנה בנמל חיפה ביום חורפי סוער ב-20.2.1933. הגבר הצעיר שהותיר מאחריו בים את עברו המובס הידק את צעיפו סביב צווארו, נטל את מזוודתו ירד לרציף, סוף סוף לקרקע היציבה חדשה. הבאתו ארצה עלתה לסוכנות היהודית 324.80 לא"י (מטבע עובר לסוחר).

את האדמה הוא לא מנשק! הוא הרי חילוני מאוכזב ונטול אמונה. כל משפחתו כבר מפוזרת כאן. לאן כבר נותר לו ללכת? ב-23.2.1933 הוא מתקבל לבית העולים בחיפה, לילה ראשון של מהגר "בארץ המובטחת".
תם ונמחק פרק ראשון בחייו של החלוץ הצעיר. מחוק מעברו המאכזב "לוח חלק", נחוש בדרכו העיקשת, פונה החלוץ הצעיר לפרק הבא של בחייו.

אגב, אותה הטחנה המפסידה, תימכר כנראה בכסף מלא (בזלוטים שיומרו מן הסתם למרקים), כשש שנים מאוחר יותר עת יתקדרו שמי אירופה, על-ידי הדוד או שאר משפחה מטעמו. זה ישכיל להגר בזמן הנכון, ויעדיף מסיבותיו שלא להגיע לאדמת "הארץ המובטחת", אולי כדי לא לפגוש בעבר? ויטע עצמו בנחת ויעמיק שורשיו באדמת ארץ איטליה. להראותכם, שלעסקים לא נדרשת אידיאולוגיה, צריך חזון ואורך רוח... ולא מספיקה סתם עיקשות...