כשהשמאל מתחפש: על מניפסט 'השמאל הלאומי'

הנה תגובה של עיתונאית פחות מתוחכמת שהבלבול בדבריה חושף את הכשל האידיאולוגי של סביבתה. כך מעירה מיה בנגל למניפסט: "כלל לא בטוח שהתשובה אליה הגיעו - 'פטריוטית לאומית ושמאלנית' - היא התרופה. הפטריוטיות טעונה ומלוכלכת מדי, בגלל שהימין המשיחי ניכס אותה בלעדית". ואז היא מציעה נוסחה אחרת, מרתקת בערבוביה התרבותית שלה:

"אולי הרצפט הוא ניסוחה של פטריוטיות שמאלית טרייה: לא ללאומנות מימין ואינדיבידואליזם ליברלי מהקצה השני, וכן לרוח חדשה משמאל, עם נשמה, רגישות עמוקה לזכויות מיעוטים, כזו ששומרת על כבוד האדם, נותנת כבוד וכוונה למילים וגם, צעירה, נוצצת ואוהבת חיים. ועִם ישראל מחולקת, אבל שלמה". אתם הבנתם את זה? הלאומיות יוק, חזרנו לאוניברסליזם הידוע של זכויות מיעוטים, כבוד האדם, עשו אהבה ולא מלחמה ושאר הממבו ג'מבו של הסיקסטיז.

'שמאל לאומי' כפי שהבחנו הוא למעשה אוקסימורון סוציולוגי, מונחים שעד לא מזמן התחברו בטבעיות, ובעשורים האחרונים הפכו למנוגדים וצהובים זה לזה. אבל, להספרי ויניב, ושאר יח"צניהם הרבים בתקשורת, חשוב לגרור את ההמון אל חזונם. ואין המון בלי לאומיות. אולי זאת הסיבה לשפה הוולגרית והפשטנית שבה התנסח המניפסט.

בבואם להתבדל מחבריהם לשמאל הרדיקלי, שבראו לעצמם שפה חדשה ורשת סימנים ייחודית שרק יודעי ח"ן מבינים אותה, ביקשו מחברי המניפסט להשיב את העניין הלאומי אל מרכז השיח השמאלי, וזאת גם בעזרת השפה הפשוטה, המתאימה להמון, בלוויית ניבולי פה למכביר, כיאה לערסים אידיאולוגיים. אלא שבאופן אירוני דווקא בכך הם קיבלו את הנחת היסוד של קבוצת השיוך שלהם, הרואה בלאומיות עניין וולגרי, המוני, על גבול הפאשיזם. אין ספק, יקשה עליהם למכור רעיונות אלה לגרעין תומכיהם בתוך מה שמכונה "חוגי האינטליגנציה".

מכיוון שהכותב העיקרי של המניפסט הוא מחזאי, אי-אפשר להחמיץ את הדרמה המהדהדת. גם כאן יש נבל אולטימטיבי - במקרה שלנו נבלים: המתנחלים, שעבור הספרי ויניב הם מסמנים של הממד הלא-רציונלי, "המשיחי", של החברה הישראלית. "המשיחיות היא דלק גרעיני, סם מעורר ומסוכן, ויאגרה רוחנית". וכך מתוארים הנבלים:

"הם הגיחו מהישיבות התיכוניות ועטו על שטחי יהודה ושומרון ועזה בלהט משיחי בלתי ניתן לכיבוש [...] אף אחד לא הבין שבתוך 'החלוצים החדשים' התנחלו שדים של טירוף משיחי. תחשבו על סרטי אימה. תחשוב על מוחות שטופים, זומבים מהופנטים, תחשבו על חבורות של נערים חרמנים שהולכים לבעול את הארץ. זה מה שזה היה. הם לא הכירו בסמכות של אף אחד לעצור אותם. הם היו מוכנים לכול".

נעזוב לרגע את הניתוח הטיפשי של הכוחות הסטיכיים שהניעו גם את התנועה הציונית עוד בראשיתה, ושבלעדיהם ספק אם היינו חוזרים אל הארץ, ונתמקד בתפקיד שהועידו הספרי ויניב למתנחלים. ובכן, חשוב להבחין שה"מתנחלים", המשחקים את תפקיד האנטגוניסט בדרמה של 'השמאל הלאומי', אינם יצורים נפרדים מהמחנה האידיאולוגי היריב; אין כאן "מתנחלים" ומולם, למשל, "ימנים שפויים", או "נאורים"; עבור הספרי ויניב, כמו חלק ניכר מתומכיהם, כך נראה כלל המחנה השמרני והניאו-שמרני, כלל המחנה הלאומי, בקיצור כל מי שהצביע לליכוד ודרומה.

המתנחלים משמשים פה קריקטורה ספרותית של המחנה ששלח אותם. ה"זומבים המהופנטים" בעלי "המוחות השטופים" הם כל מי שלא בחר בקדימה ומרצ ושאר תנועות השמאל הכאילו ציוני. עושה רושם שזה הדלק המניע את ההתאגדות שלפנינו, ולא העניין הלאומי: נמצאה סוף-סוף את המטרה שסביבה השמאל יכול להתאחד. אבל, הי רגע, האם זה לא מה שהתרגלנו לשמוע בעשורים האחרונים?