הביקורת הפנימית בצה"ל

במאמר בנושא הביקורת בצה"ל טוען המחבר, אבי דוידוביץ, כי היה זה מחדל של לשכת המבקרים הפנימיים בכך ש"לא השכילה לכפות על משרד הביטחון וצה"ל מינוי מבקר פנימי לצבא, בין אם בדרכים משפטיות ובכלל זה בג"צ, ובין אם בדרכים ציבוריות-פוליטיות".

ראשית, מן הראוי להבהיר כי לשכת המבקרים הפנימיים אינה גוף בעל סמכויות אכיפה בתחום הביקורת הפנימית, ולכן תיאור הלשכה כגוף כזה חוטא למציאות. מכאן, שהטענה המייחסת ללשכה מחדל בקשר למינוי מבקר פנימי לצה"ל הזויה וגובלת בהוצאת לשון הרע.

למן שנות ה-80' פעלה לשכת המבקרים הפנימיים להביא לכך שחובת מינוי מבקר פנימי בגופי ציבור, ובהם צה"ל, תוסדר בחוק. אכן, לאחר כמה הצעות חוק שלא צלחו, הצליחה הלשכה בזמנו ביחד עם ח"כ דוד ליבאי, לנצל את תקופת בין השמשות בשלהי הכנסת 12 בה עברו חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, ולהעביר את חוק הביקורת הפנימית - תקדים שאין לו אח ורע בעולם.

ואכן, ימיו של "הקרב" למינוי מבקר פנימי לצה"ל, אותו ניהלה לשכת המבקרים הפנימיים, כמניין ימיו של חוק הביקורת הפנימית, והוא ניטש בעשרות דיונים, מכתבים וחוות-דעת שקיימה הלשכה בעניין זה עם גורמים שונים בצה"ל, במשרד הביטחון ובכנסת.

אחת הזירות המרכזיות בהן ניטש המאבק, בין היתר על-רקע דוח מבקר המדינה בעניין, היא הוועדה לענייני ביקורת המדינה, בה התקיימו דיונים לא מעטים, במהלך שני העשורים האחרונים, בהשתתפות הלשכה ואף ביוזמתה. כל אלה ועוד הביאו לכך שמונה לבסוף מבקר פנימי לצה"ל.

הערת דוידוביץ כי העניין היה נפתר מזמן אילו הלשכה הייתה פונה לבג"צ, מדגישה את חוסר ההבנה של מחבר המאמר. הלשכה מעולם לא חסכה במאמצים כדי לקדם את הביקורת הפנימית, דא עקא כי נושא זה נבחן על-ידי משפטנים בכירים ונמצא כי מן הראוי שהוא יקודם שלא בדרך של ביקורת שיפוטית. גם מבקר המדינה שהעלה דברים בנושא, לא קבע דברים נחרצים כפי שמעלה כותב המאמר.

לעניין הטענה השנייה של דוידוביץ, שהלשכה לא פעלה בעניין במישור הציבורי/פוליטי - אזי הנתונים החלקיים המוזכרים כאן ממחישים כי דבריו במקרה הטוב נובעים מחוסר ידיעה.