שבי בשקט, גברת קם. אפשר להבין את מניעי בקשתך לאפשר לך לצאת למשך שעתיים מהבית, שבו את נתונה במעצר על-פי צו. אף שאני רואה עצמי לוחם במאבק החיוני-תמיד על
כבוד האדם וחירותו ועל חופש הפרט, אני לא יכול להיות עכשיו בצד שלך, כשאת מבקשת בקשה, אשר על פניה, לכאורה, נראית מוצדקת, סבירה ואף לגיטימית. לא ענת. לא עכשיו. לא את. שבי בשקט. את בביתך, מוגנת, מטופלת. לא חסר לך דבר לבד מחופש התנועה. חישבי על אחרים.
צאי אל החלון. ראי את העיר סואנת, נעה ונדה, נוסעת, הולכת, אוכלת, זוללת, שובעת, סובאת, מתהוללת. ראי מבעד לחלון גם את חלכאיה ונדכאיה, את מי שהגורל חבט בהם באגרופיו. קחי דברים בפרופורציה, כשאת קמה בבוקר, מפשילה וילון, פותחת חלון, מעמידה מים לקפה. יום חדש. יום בהיר. יום יפה. אין ספק – מי לא רוצה לצאת לפחות למשך שעתיים להסתובב בחוץ, בחוצות, לראות אנשים, להתערבב בינהם, לנשום אוויר, אפילו הוא עכור, ניקוטיני, מלא פיח.
שבי בשקט, ענת. את ראויה למשפט צדק. גם אם את לא – ואת לא! - מרגלת, ולא הייתה לך כוונה לפגוע בבטחון המדינה (האם בת-דעת שכמוך לא העלתה ולו בשמץ הרהור, שמסירת אלפי מסמכים מסווגים, סודיים, לידי זרים עלולה להגיע לידיהם, באחד מגלגוליהם, של מי שכוונתם המוצהרת היא לפגוע בביטחונה?). המעשה שלך חמור מאוד.
שבי בשקט. אם את מבקשת לקום, גברת קם, קומי ותודי ששגית. שטעית. שהלכת רחוק מדי, למקומות מסוכנים מדי. אני לא יודע אם הודאה כזאת עשויה להיות שיקול בשקלול הנימוקים בהכרעת הדין אבל עד היום לא הבעת אף לא מילה אחת של הודאה בטעות, של צער, של חרטה, של התנצלות. גם לא אמרת: "איזו טיפשה הייתי בהדלפתי".
הלב יוצא אלייך, בחורה צעירה, דעתנית ולא בלתי יפה, שחבושה וכלואה בעל-כורחה – כאנוסה על-פי צו - בדירה תל אביבית.
בשבועות האחרונים זזו אורות התקשורת אל פרשיות אחרות ואת הועמת מעט. נותרת בצל. אבל אפילו הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר וסלקטיבי – דומה כי איש אינו שוכח אותך, המדליפה החרוצה, אשר ספק אם יש איש במדינה שיכול לאמוד כיום את הנזק הפוטנציאלי שהיה עלול להיגרם ואולי עוד – חלילה – ייגרם כתוצאה מהמסמכים שגנבת מהמקום שבו הציב אותך צה"ל (לשכת אלוף פיקוד המרכז, המשמשת חמ"ל של אזור רגיש, בעייתי ומורכב מאין כמוהו) לשרת את המדינה ולהישבע לה אמונים.
שבי בשקט. אם יש מקום לשקול מתן שעתיים של יציאה אל מחוץ לבית, יש לעשות זאת בתנאי שבשעתיים אלה תשבי בכיכר רבין, הקרובה לביתך, או בכל מקום אחר, ותשאי שלט ועליו שתי מילים כתובות באותיות של קידוש לבנה:
אני מתחרטת! אבל בינתיים, שבי בבית. צאי אל החלון. ראי את החיים זורמים. תודי לאלוהים או למי שאת מאמינה שהוא השליט החורץ גורלות, שאת במקום שהנך – בגן עדן, במקום ובזמן שבו רבים מאחלים לך - אני איני נמנה עימם! אני מאחל לך משפט צדק – שתישרפי בגהינם.
