במהלך כמאה שנה של מחקר קרימינולוגי המחפש תשובות לשאלה מה גורם לאדם לעבור על החוק והמבקש למצוא פתרונות לתופעת העבריינות, התפתחו בו גישות ביולוגיות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות וגישות רב-תחומיות. בעיקרן, תצפית על הסוטה החברתי ולימוד אורחותיו מהפרט אל הכלל, או לפי העניין, מן הכלל אל הפרט. גישות אחדות, חדשניות יחסית, ממקדות את המחקר דווקא באדם שאינו פושע, הקונפורמי, ומבקשות לברר מדוע הוא לא נעשה עבריין: מה הניא אותו מלעבור עבירות. מכאן באה התובנה כי
הפיקוח החברתי הוא אחד הכלים האפקטיביים ביותר למנוע חריגה מנורמה. במדינה מתוקנת קיימים מוסדות חברתיים רבים שתכליתם להשיג פיקוח חברתי, וביניהם הסוכנויות לאכיפת החוק. מוסד הביקורת הפנימית הוא אחד מגופי הפיקוח היעילים ביותר בתחום בו הוא אמור להתקיים ולפעול. אין הוא המוסד היחידי בתחומו, מצטרפים אליו גופי ביקורת חיצונית וגורמים אחרים אשר אינם באים במקומו ואינם יכולים להחליפו. חשוב ככל שיהיה מקצוע הביקורת הפנימית זקוק הוא - בגלל מאפייניו הייחודיים - לתמיכה מתמדת, לגיבוי חד-ערכי, לפיתוח גובר ולקידום מעמדי מובהק.
במאמרי הקודם מיום 18.5.10,
"נשיא ורוח - וגשם אין", תיארתי כיצד הפקירה לשכת המבקרים הפנימיים מבקרים פנימיים שנרדפו שלא בצדק, על-רקע מילוי תפקידם כדין. הבאתי דוגמאות המייצגות תבנית של נפקדות סדרתית מדיונים היורדים ללב ליבו של מקצוע הביקורת הפנימית, והצגתי קיבעונות קונספטואליים ורפיסות תפקודית המעידים על ארגון מקצועי בלתי רלוונטי. לעומת זאת, התייצבה התנועה לאיכות השלטון בישראל, לא אחת, ותפסה את המקום שלשכת המבקרים הייתה אמורה לתפוס, והובילה מהלכים לטובת ציבור המבקרים הפנימיים, לביצור מעמדם בכלל ולסיוע במקרים פרטניים בפרט.
הוועדה הציבורית לבחינת חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992 לרשימת הכישלונות של הלשכה מצטרפת התנהלותה ביחס לוועדה הציבורית לבחינת חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992 (להלן החוק), בראשות השופט ורדימוס זיילר (להלן ועדת זיילר). הוועדה מונתה באוגוסט 2005 על-ידי שרת המשפטים
ציפי לבני, ככל הנראה על-רקע חוסר שביעות בולט מהצעות לתיקון החוק ששיקפו את עמדות הלשכה, ובהן כאלה הסותרות את האינטרס הציבורי. בדצמבר 2006 הגישה ועדת זיילר את מסקנותיה והמלצותיה לשרת המשפטים, כאשר אותן עמדות אשר שיקפו אינטרסים צרים של ארגון מקצועי המבקש להפוך לגילדה צרופה ולהתנהל בנורמות מיושנות ומקובעות, נדחו על-ידי הוועדה. בשל אותן עמדות והתנהלות אטומה של הלשכה, נגרם למבקרים הפנימיים נזק חריף אשר לא תוקן עד היום. לפני שאדון לגופו של עניין אציין כי
על מעמדה הרופס של הלשכה ועמדותיה הרעועות תעיד העובדה כי כמחצית מתוך כ-22 המלצות ועדת זיילר, סותרות או מנוגדות לעמדות הלשכה, חלקן בעניינים מהותיים וקרדינאליים לפחות מנקודת המבט של הלשכה. מחלוקת זו הביאה ללא ספק לשיהוי בהליכי החקיקה לתיקון החוק גם בעניינים המוסכמים הן על הוועדה והן על הלשכה, כמו ההמלצה הנוגעת למעמד המבקר הפנימי:
להשוות את מעמדו של המבקר הפנימי למעמדו של סגן מנכ"ל, או לתפקיד מקביל בגופים שבהם המבנה הארגוני שונה, שאלמלא תוקנו בחוק, יכלו לקדם את המבקרים הפנימיים למקום אחר לגמרי מהמקום בו הם נמצאים היום.
רישוי למבקר פנימי או רישיון לפתיחת גילדה ולניהולה "ספינת הדגל" הרעיונית של הלשכה - התניית העיסוק בביקורת פנימית ברישיון - הינה אבן נגף ומכשול למבקרים הפנימיים. אקדים ואומר כי עמדתי היא כי
הרישוי אינו פועל לטובת הציבור בכלל וציבור המבקרים הפנימיים בפרט, אלא אך לארגון מקצועי המבקש להפוך לגילדה סגורה. את עמדתי הנחרצת הבעתי בכתב, במכתב ששלחתי לוועדה עוד בסמוך לתחילת עבודתה של ועדת זיילר, בתאריך 29.10.2005, לשמחתי, עמדתי זאת התקבלה בניגוד לעמדת לשכת המבקרים הפנימיים. לו השכילה הלשכה לסגת מעמדתם, הייתה מביאה את ועדת זיילר לקונצנזוס ובכך לתיקון החוק ללא שיהוי מיותר, לטובת הביקורת הפנימית. תועלת קונקרטית תצמח למבקרים הפנימיים מהסדרה בחוק של מעמדם כאמור לעיל, ולא מרישיון אשר לא ייתן להם דבר. הרישוי במתכונת המוצעת ישרת רק את האינטרס של נשיא הלשכה ויעניק לו עוצמה וכוח לשלוט במבקרים פנימיים, בכוח ובפועל, בעיקר על אלו שאינם סרים למרותו לא רק במעשה אלא גם באומר. השוואת מעמדו של המבקר למעמד סמנכ"ל, כפי שהמליצה ועדת זיילר, היא הכוח האמיתי שיהפוך את המקצוע לנחשב וליוקרתי. הלשכה כרתה במו ידיה ענף עליו ישבה והחמיצה הזדמנות פז לקדם את מעמדם של המבקרים הפנימיים - והכל בגלל רדיפה נפסדת אחר עוצמה של עסקנים אחדים המנהלים אותה.
אילני סרק - קולם הולך שקיפות בגופים ציבוריים הינה לא רק בבואה למנהל תקין אלא גם מנוף לקידום אינטרסים ציבוריים. במאמרי הקודם התייחסתי בהרחבה להחלטת בית המשפט העליון לעניין
חשיבות פרסום דוחות ביקורת בגופים ציבוריים והחובה לפרסמם (עע"ם 6013/04 מ"י - משרד התחבורה נגד חב' החדשות הישראלית בע"מ). למרות פסיקה ברורה זו מיום 2.1.2006, שעיקריה התקבלו בבית המשפט המחוזי כבר במאי 2004, לא הפנימה אותה לשכת המבקרים הפנימיים לא את הוראותיה ולא את ערכיה, והמשיכה לדבוק בעמדתה המסורתית והאנכרוניסטית המנוגדת לרוח התקופה ולפסיקה, והתנגדה להמלצות ועדת זיילר בעניין זה שבעיקרן:
1.
גילוי דעת על מצב הביקורת הפנימית: לחייב כל גוף מבוקר לפרסם אחת לשנה גילוי דעת ובו פרטים על פעילות הביקורת בשנה החולפת.
2.
פרסום דוח המבקר הפנימי: דוחות המבקרים הפנימיים בגופי ציבור יפורסמו, או יהיו נגישים לעיון הציבור.
למרבה הצער, אין אלא לומר כי בעניין זה נתונה הלשכה לא רק בקיבעון מחשבתי, אלא בתרדמת מוחלטת. גם בהתנגדות זו הביאה הלשכה לעיכובים בהליכי החקיקה. למחוקק קשה לחוקק חוקים שנויים במחלוקת - הוא מעדיף חקיקה הבאה בהסכמה רבה ככל שניתן. העיכוב בתיקון החוק כאמור, בא אך על-חשבון המבקרים הפנימיים העובדים בשטח בפועל, בביקורת פנימית, ולא על-חשבון מי שמנהל את הלשכה וטרוד אך בארגון כינוסים וכיבודים.
לעיתים, כאשר אני מהרהר בהתנגדות ובאטימות בכל הנוגע לפרסום דוחות ביקורת, נדמה לי כי הן נובעות מחשש כי בבוא היום תצטרך הלשכה לשמש דוגמה בעניין דנן, ולפרסם גילוי דעת על מצב הביקורת הפנימית בלשכה עצמה ודוחות ביקורת של ממש. ככלות הכל "נאה דורש - נאה מקיים", ולעניין זה נראה כי אפשרות זו אינה אלא סיוט של נשיא הלשכה.
