ארצי הולכת ממני

"ארצי הלכה ממני" - צירוף של שלוש מילים, שקרמו עור וגידים של משפט מצמרר, לא שמעתי מנער מתוסכל מוכה בשנאה עצמית בכיכר העיר. את המשפט הצועק חצב בכאב רב, מי שהיה שר החוץ הראשון של ישראל וראש הממשלה השני, משה שרת.

ב"יומן אישי”, כרך ז', עמ' 1,910, כתב את שלוש המילים האלו, מי שעשה רבות במישוריות המדינית למען הארץ הזו. המילים המייסרות - "ארצי הלכה ממני" - נכתבו על-ידי משה שרת כתגובה לאופוריה הישראלית, שהרקיעה שחקים בעקבות ההכרזה המשיחית של דוד בן-גוריון על הקמת "ממלכת ישראל השלישית" בתום כיבוש סיני באוקטובר 1956.

אני חוזר לדברי משה שרת וכותב בכאב ארצי הולכת ממני, כאשר אנחנו מתקרבים ל-5 ביוני 2010, ונציין ארבעים ושלוש שנות כיבוש ושליטה על עם אחר.

אני כותב בכאב את המשפט ארצי הולכת ממני על ארץ בה נולדתי, נולד אבי, גדלים ילדיי ונכדיי. אל הארץ הזו הגיעה אמי כנערה בת שבע-עשרה מעיירה קטנה סמוכה לטרבלינקה, מספר שנים לפני שמאות אלפי יהודים נסעו לשם ולא חזרו, כולל משפחתה של אמי שנותרה שם.

משה שרת כתב את המשפט הכואב כתגובה לאופוריה של מלחמת סיני, אני כותב את המשפט כתגובה לאופוריה של מלחמה ביוני 1967 ופירות הבאושים שלה בנוכחות ישראלית בשטחים שכבשה כבר בשנה הארבעים ושלוש.

תאוות ההתפשטות הנצחית(?)

אני כותב את המילים הקשות כתגובה לאווירה המשיחית שסחפה רבים וטובים, אם לשעה ואם הרבה ממנה לחלום של ארץ ישראל השלמה. באיחור רב הגיעו למסקנה של פתרון לכינון שתי מדינית לשני עמים, אך אינם מכשירים את הלבבות לכך, ששליטה בשטחים הכבושים והמשך מפעל ההתנחלויות אינו מתיישב עם הפתרון הצודק של שתי מדינות לשני עמים.

תאוות התפשטות מוכחשת הציצה כמרצע מהשק באוקטובר 1956 ומכאן התגובה של משה שרת על ארץ שהלכה ממנו. לצערי, לא קהתה תאווה זו, אלא התחזקה ב-1967 והיא מכתיבה את המהלכים המדיניים בארבעים שנות שליטה על עם אחר.

בכאב אני מסיים את הרשימה "ארצי הולכת ממני" בציטוט מספרו של יעקב שרת, בנו של משה שרת ונכדו של הבילו"יי יעקב צ'רטוק:


["מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה", יעקב שרת, עמ' 101-100]