המרצים והסטודנטים כבר לא ספונים בהיכלי האקדמיה

היה זה מחזה מעודד לראות מאות רבות של סטודנטים ומרצים בכירים מחליטים שלא ניתן לשבת ללמד וללמוד בכיתות באוניברסיטה בירושלים כאשר מתבצע מעשה נפשע של נישול בשכונות פלשתיניות בעיר, וראש העיר מתנהג כבריון השכונה.

מרצים וסטודנטים הגיעו לכלל החלטה כי לא ניתן להיות ספונים בהיכלי האקדמיה, כאשר בירושלים, בירת ישראל, "מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום", מחליטים להשתולל בחוצותיה תוך לעג לזכויות אדם, כאילו "הושבתם לבדכם בקרב הארץ".

הייתה זו הפגנה שהצילה במעט את הכבוד האבוד שלנו כחברה יהודית מוסרית והומניסטית. הפגנה שנועדה להחזיר לישראל את אחד הנכסים החשובים שניטלו ממנה באשמתה - היותה חברת מופת.

הייתה זו הפגנה שנועדה להזכיר לישראל, שאל לה להמשיך לצעוד בנתיבים מדממים, בהם היא משלמת מחירי דמים יקרים ומופקעים, ורק בעקבותיהם היא מגיעה באיחור רב למהלכים המעלים אותה על נתיבים מדיניים ומתן סיכוי לחיים בארץ הזו.

מצערת וכואבת העובדה שרק אחרי שפיכות דמים מיותרת אנו עולים באיחור על קו של אימוץ מהלך מדיני המחזיר אותנו במעט לשפיות. רק אחרי ששילמנו מחיר דמים מופקע ומופקר הכרנו מאונס בלגיטימיות של הגבול הבינלאומי בינינו ובין מצרים. רק אחרי כ-3,000 הרוגים במלחמת יום כיפור, ועוד אלפי פצועים קשה ואובדן מיליארדי דולרים שנטמנו בבנייה מגלומנית של ביצורים וקווי אספקה במדבר, החלטנו לאמץ נתיב של שלום עם שכנתנו מדרום, מצרים.

רק אחרי ששילמנו מחיר דמים מופקע ומופקר, כי נצמדנו לתזה שאין עם פלשתיני, ובתביעה לשתי מדינות לשני עמים ראינו כתביעה של שמאל בוגדני, הכרזנו באיחור הכרזה מגומגמת המכירה בזכויותיהן של שתי מדינות לשני עמים בכברת הארץ בה אנו שולטים היום.

אך כל מה שאנחנו עושים היום בשכונות הפלשתיניות בירושלים מעיד כי פנינו לא לשתי מדינות לשני עמים, אלא ממשיכים ללכת בנתיב המסוכן והמדמם הזה כבר יותר ממאה שנים.

מה שאנחנו עושים בימים אלו בשכונות הפלשתיניות בירושלים נראה בעיני ככריתת ברית עם אלוהי ההתנחלות ועם ריגושי משיחיות. אנחנו פוגעים בזכויות יסוד של בני עם אחר ופורטים על נימות דתיות רדומות בתוכנו, שאורבות לפרוץ בשעת משבר ערכים הומניים.

אני מעודד מאוד מההפגנה המרשימה של מאות סטודנטים ומרצים באוניברסיטת ירושלים. אני רק מקווה שהיא תהיה הסמן השמאלי שירעיד את הארץ בהפגנות מחאה, כשאנחנו ניצבים בפתחה של השנה ה-43 לכיבוש , תוך איום ממשי על המרחב הדמוקרטי של חיינו.