שיחה עם פרשת "ויקרא"

בערב שבת נקרא בשמחה את הפרשה הראשונה בספר "ויקרא", פרשה הנושאת גם את השם "ויקרא". נבוא מרוטי עצבים אל הפרשה, הפותחת את ספר "ויקרא". נהיה שבעים "מתרגילי התעמלות ליליות" של ריצה למרחבים מוגנים. יש בינינו גם לא מעטים, המדדים ומתקשים להגיע למרחבים מגיני חיים.

שורות אלו נכתבות נגד ההתבטאויות של חברים בכנסת ישראל, המתדלקים את אש השנאה העיוורת ברחוב הערבי כנגד כל דבר ישראלי, כשהם מייחלים לבניית בית המקדש בהר-הבית וחידוש עבודת הקורבנות, בהן דנה הפרשה שלנו בהרחבה. כואבות לי ההתבטאויות, העלולות להעלות את הבית הלאומי השלישי של העם היהודי על שרטון, המוביל לחורבן ביתנו הלאומי.

בימים אלו של מציאות חיים מדממת ועם החרדה מה טומן בחובו העתיד יש חשיבות מיוחדת לחזור ולקרוא את פרשת השבוע, שאיתה אנחנו עומדים לפתוח את הקריאה בתורה, בפרשת בראשית, המצביעה על כך, שהעולם נברא לתכלית שכולה טוב. כל יום בריאה הוא סימן מימוש הטוב. אם ביום שני האמירה "כי טוב" לא נאמרה, היא נאמרה פעמיים בים השלישי, כך שכל ששת ימי הבריאה הם בסימן מימוש הטוב. הטוב הוא התכלית למענה נברא עולמנו ואנחנו מְצֻוִּים בחיינו היומיומיים להבטיח שהטוב הזה ימוצה בכל מישורי החיים.

הקריאה בפרשת "ויקרא" זועקת לעברנו לא לתת למציאות חיים מדממת ולמציאות של חרדה להשתלט על חיי ברואי בצלם בכל פינה ופינה על פני כדור-הארץ. בעוד העולם הפגאני היה שבוי בתרבות של קורבנות אדם כחלק מהריטואל הדתי, פרשת ויקרא מעוגנת בערכי קדושת החיים, ומפרטת לנו בפרטי פרטים את תורת הקורבנות רק של בעלי חיים.

ניתן לשאול מה לנו ולפרשה, הדנה בדברים שאמר ה' למשה באוהל מועד: "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליֹהוָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" ("ויקרא" פר' א', פס' ב'). ידוע, שמצוות הקורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה כבר חלק מהריטואל הדתי. איננו נדרשים היום למלוק ראש עוף על מזבח ואת דמו להזות עליו. הפרשה שלנו מנחילה נורמת חיים שונה, לפיה בחברה הישראלית מקדשים את החיים כחלק מריטואל דתי, ולקדושת החיים יש מקום מכובד בארון הספרים היהודי.

לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף רעיון קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו, המתמקדת בקורבנות של בעלי חיים. בצד הערכה הרבה שיש לי למישוריות חיים מתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה משלל קורבנות מבעלי חיים שהייתה נהוגה שנים רבות. הצמחוני, שבוער כאש בעצמותי, אינו יכול לקבל טקסט בספר יקר לי ולעם ישראל, המחייב המתת בעל חיים, כמו מליקת ראש מהעופות. קשה לי לקרוא על התזת דם בעלי חיים מומתים על המזבח - "זָכָר תָּמִים יַקְרִיבוּ אֶל פֶּתַח הָאֹהֶל... שָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'... וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ ... וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה וְנִתֵּחַ אוֹתָה לִנְתָחֶיהָ..." (שם, פסוקים ג'-ו')

אכזריות רבה

מתוך הערכה רבה לערכי התרבות והמוסר של התנ"ך, אני מסתייג מהשחיטה כחלק מריטואל דתי המקודש בספר הספרים. אני מסתייג משחיטת בעלי חיים בימים בהם עמדו על מקומם בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. אני חפץ בבית מקדש ללא התזת דם של בעלי חיים, שנאקת דמם מצליפה בקירות הבית המקודש בתרבות של עמי. קשה לי לקבל תיאורי הפשטת עורות, בִּתּוּר חלקי גוף של בעל חיים, ואופן סידור החלקים הַמְּבֻתָּרִים על המזבח במקום קדוש.

קשה למצוא רבדים רוחניים ערכיים לנפש האדם במלאכת הקרבת בעלי חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ מנסה להרגיע אותי בהבאת מקור מ"ספר חנוך": "...נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא גּוּף בָּשָׁר כָּמוֹנוּ, לְהָבִיאוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּבְחָר לְעִילוּי הַשֵּׁכֶל..". אודה, שקשה לי לחלוק על דעתה של מורה דגולה כמו פרופסור נחמה ליבוביץ. אבל הפעם אני מסתייג מהמובאה מספר חנוך, שלמרבה הכאב, מגבה אכזריות של שחיטת בעלי חיים כחלק מריטואל דתי, שהיה יכול להיות יפה יותר, אם לא היה מלווה בשחיטת בעלי חיים.

קשה לי לקבל, שעבודת קורבנות מלווה בסבל רב לבעלי חיים. נוח לי יותר עם העובדה, שבמרוצת הדורות העבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד. הסבה שבאה בעיקר בעקבות חורבן הבית השני. קשה לי לקבל את העובדה, שכיום קמים גופים המבקשים להחיות את שחיטת בעלי חיים בעבודת בית המקדש העתידה לבקשתם להתחדש. נכונה העובדה, שהמעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.


אני מצר, שרק חורבן בית המקדש חילץ אותנו מריטואל הקורבנות, טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש, שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוונטיות ליהודי המאמין, ובמרוצת הדורות הפך ריטואל הקורבנות למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים. אני מקבל את הגישה, שמצוות הקורבנות הייתה רלוונטית, כי היה צורך בתגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגאני.

אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים משיחיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות. חבל שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על-מנת שנחיה בה, ולא על-מנת שנהפוך בעטיה קורבן. למרבה הכאב, הכלל הזה אינו מאומץ בהפטרת השבוע, כשהנביא ישעיה נזף בעם שלא כיבד את אלוהיו בכך ש"לֹא-הֵבֵאתָ לִי שֶׁה עוֹלוֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִּבְּדָּנִי..."(ישעיה, פר' מ"ג, פס' כ"ג). הציפייה שלי, שבטקסט מקראי תעלה הדרישה לכבד את אלוהי ישראל במערכת של ערכים מוסריים אנושיים ולא בהקרבת קורבנות דם של בעל חיים רך מן הצאן - את הַשֶּׁה הָרַךְ.

אסיים בקריאה - לאמץ אורח חיים טבעוני, השולל שחיטת בעלי חיים. כי החיים מקודשים, עריפת חיים זה ביטוי לא מוסרי. הציבור חייב להתגייס ולומר לא למגמה משיחית מסוכנת, המבקשת לבנות את בית המקדש בהר-הבית, לחדש את עבודת הקורבנות, ולמעשה להנציח מציאות חיים מדממת בארץ ישראל.