הפאולים של ידיעות אחרונות

עמוד שלם (!) הוקדש בעמודי החדשות של ידיעות אחרונות למה שהוגדר כ"מהפכה בארון הספרים": ההשקה של "עברית" - קורא הספרים האלקטרוני הראשון בשפתנו. ולא רק זה - עוד שני עמודים במוסף הכלכלי "ממון" יוחדו לפלא החדש.

בידיעה החדשותית הענקית צריך היה להגיע עד הפיסקה החמישית כדי להבין את פשר ההתלהבות: ידיעות טכנולוגיות שותפה למיזם. ככל הנראה מדובר בחברת-בת של ידיעות אחרונות; אני אומר "ככל הנראה", כי זה לא כתוב במפורש בשום מקום. הידיעה ממשיכה ומפרטת את מעלותיו של המכשיר ומסתיימת בפרטים על מחירו ועל המבצעים הנלווים אליו.

בשפה פשוטה: זוהי כתבה פרסומית לכל דבר, אבל היא מוגשת כחלק מהחומר המערכתי האמור להיות אובייקטיבי. עכשיו בואו נראה על כמה כללים אתיים עבר ידיעות אחרונות בפרסום הזה.

סעיף 6ד: "עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי".

סעיף 15א: "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר".

סעיף 15ג: "היה לעיתון אינטרס מהותי - כלכלי או אחר, בתחום התקשורת או מחוצה לו - בנושא של פרסום מסוים, יפרסם בצמוד לאותו פרסום גילוי נאות של האינטרס שלו".

חבורת מוזס אינה מרפה מסיפור העוזרת לשעבר של משפחת נתניהו. אחרי שפרסם שקר בוטה על ההליכים בתביעתה של ליליאן פרץ, העניק לה כעת ידיעות אחרונות לא פחות משלושה עמודים במוסף השבת. לשם השוואה: מדוריהם הקבועים של כוכבי העיתון, נחום ברנע וסימה קדמון, משתרעים על פני שני עמודים בלבד.

למי ששכח, העניין תלוי ועומד בפני בית המשפט. וכאן "ממה נפשך" בסגנון הגמרא: אם הטענות של פרץ שמופיעות בכתבה כבר נזכרות בתביעתה, מדוע יש לחזור עליהן? ואם לא - מדוע לתת במה לטענות שהיא עצמה כנראה יודעת שלא תוכל להוכיח?

כאן כבר לא מדובר על עבירה אתית, אלא לכאורה על הפרת חוק איסור לשון הרע. החוק מאפשר לפרסם, תוך מתן חסינות מתביעות, פרטים מתוך הליכים משפטיים, ובלבד שהפרסום הוא נכון והוגן. להעניק לצד אחד 2.5 עמודים ולשני פחות מחצי עמוד, בהליך תלוי ועומד - זה ודאי לא עומד בקנה המידה של "נכון והוגן", אפילו אם הטענות באות מתוך כתב התביעה. ואם הן לא באות משם - לידיעות אין חסינות וראוי לתבוע אותו.

ביום חמישי שעבר התחולל אירוע משמעותי מאוד בעולם התקשורת הישראלי: זקי רכיב ביצע צעד נוסף בדרך להשתלטות על מעריב. בידיעות אחרונות של יום שישי לא נמצא מקום אפילו לשורה אחת בנושא.

תאמרו: וכי ידיעות מחויב לדווח על מה שקורה אצל מתחריו? ובכן, קודם כל, אם החדשות היו שליליות - תהיו בטוחים שהיה דיווח. שנית, הנה מה שיש לכללי האתיקה לומר בנדון - כלל 4ב: "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות".

הפניה בשער "ידיעות תל אביב", המקומון של קבוצת ידיעות: "חשיפה: חולדאי מבקר את החרדים ומזרים להם תקציבי ענק". ידיעה על פני יותר מחצי עמוד, ולפיה עיריית תל אביב תומכת השנה ב-69 מוסדות דת שונים בסכום כולל של 1.6 מיליון שקל, וזאת בעוד ראש העירייה, רון חולדאי, תוקף את החרדים על כך שאינם מוכנים להכניס את לימודי הליבה לבתי הספר שלהם.

בואו נעשה חשבון. לפי הנתונים של המקומון, מדובר בתמיכה ממוצעת של 23,184 שקל לכל גוף. אם זה "תקציבי עתק" - אז אני צנצנת. אבל מה שחמור יותר הוא, שהמקומון כלל לא טרח לבדוק את היחס בין התמיכה במוסדות דת לבין כלל התמיכות של עיריית תל אביב.

הנתונים האחרונים שפורסמו באתר העירייה הם לשנת 2008. באותה שנה, העניקה עיריית תל אביב 44.9 מיליון שקל ל-312 גופים שונים, דהיינו - ממוצע של 143 אלף שקל. 69 מוסדות דת התחלקו אז ב-3.3 מיליון שקל, שהם 48 אלף שקל בממוצע. בין מקבלי התמיכות היו גם שורה של גופים ציוניים למהדרין, וגם הקהילה הרפורמית והקהילה הקונסרבטיבית. ושימו לב: אם הנתונים של "ידיעות תל אביב" לשנת 2010, נכונים, אזי התמיכה הכוללת במוסדות דת דווקא צנחה השנה ביותר מ-50%.

רק לשם השוואה: בשנת 2008 הועברו 33.4 מיליון שקל למוסדות תרבות ואמנות, 6 מיליון שקל למוסדות בריאות ורווחה, 650 אלף שקל לגופים שונים ו-7.6 מיליון שקל לגופי ספורט. העירייה תומכת גם בגופים האמורים להיות מסחריים או לכל הפחות לפעול בקני מידה כלכליים, כגון קבוצות הכדורגל של מכבי תל אביב והפועל תל אביב, בית לסין, מרכז סוזן דלל, התזמורת הפילהרמונית, סטודיו ניסן נתיב, בית התפוצות, איל"ן, אקי"ם, אגודת העיתונאים, ושיא השיאים - מועדון הכדורסל מכבי תל אביב.

עכשיו נחזור לכללי האתיקה. כלל 4א: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף".