תפקידה העיקרי של מערכת החינוך בעולם המודרני היא להכשיר את תלמידיה לתפקד כראוי בעולם המבוגרים. לעיתים הדגש הוא על צורכי החברה שבתוכה אמורים התלמידים להשתלב, ובמקרים אחרים הדגש הוא על פיתוח על אישיותו של התלמיד. עם זאת, הפנים הן של המחנכים והן של התלמידים מופנים תמיד אל עבר העתיד שבו יהפכו הנערים והנערות הללו לאנשים שיוכלו לתרום כאזרחים לחברתם. עם זאת, העתיד במדינת ישראל פירושו בעבור מרבית האוכלוסיה גם שירות בצבא. במובן זה, מה שמחכה לבני הנוער מיד עם סיום 12 שנות לימוד אינו חיי האזרחות - המשך הלימודים או יציאה לחיי העבודה - אלא השירות הצבאי.
ובכל זאת, ישנה קבוצה באוכלוסיה הנבחנת מכל שאר. זוהי קבוצה העוברת מבחנים קפדניים על-ידי הצבא אשר שומר בחשאיות על מספר המגוייסים אליה בכל שנה או על הקריטריונים להימנות איתה. זוהי קבוצה שבסוף קורס קצינים מקבלת ישר את דרגות הסגן על כתפיה. זוהי קבוצה שהקבע שלה מובטח שחבריה יכולים להיות בין אלו שנוסעים איתנו בכל יום באוטובוס או ברכבת. אלו לא המלש"בים של קורס טיס או סיירת מטכ"ל, אלא קבוצה של תלמידים אשר מקבלים מצה"ל היתר מיוחד להמשיך את לימודיהם לקראת תואר ראשון מתוך הבטחה כי ישולבו לאחר מכן בתפקידים התואמים את תחום הלימוד שלהם. אפילו את ערכת ההרשמה שלהם שולחים הם לא לאוניברסיטאות אלא למדור מיוחד המופקד על כך. חברי קבוצה מובחנת זו ידועים בציבור כ"עתודאים" מקבלים ממערכת הביטחון שלל של הבטחות אודות הקריירה המובטחת להם, המלגות והמימון של התואר, ההבהרה כי מדובר במסלול התנדבותי ממנו ניתן לפרוש בכל עת ועוד. גם כותב שורות אלו הלך שבי אחרי הסיסמאות אך נתקל בסירובה של המערכת שביקשה לנצל לא את סקרנותו האינטלקטואלית (כדברי מוריו) אלא את הפרופיל הגבוה שלו על-מנת לשלוח אותו ליחידה קרבית בה התעסק ועודנו מתעסק במילואים עם טנקים, שמן וגריז.
אך לא על כך קפץ הפעם רוגזו של המחבר, אשר הספיק להשלים מאז שחרורו כבר תואר ראשון במקצוע שבו חפץ לבו משחר נעוריו ובקרוב מתחיל את לימודי השני. גם לא על המיליטריזם המאפיין את החברה הישראלית, הבא לידי לא רק בחינוך ובתרבות אלא בכך שהשאלה "מה עשית בצבא?" נשאלת כשאלה שנייה כמו בדייטים גם בראיונות עבודה שאינם כוללים מיון לתפקידים מסווגים. למען האמת, יכולה אפילו סוגיה זו שבגינה נכתבה כתבה זו להיראות "פשוטה" לאזרח הפשוט מהישוב - זוהי הסבירות הוודאית שבה צה"ל הולך לסגור את העתודה ההומנית בכל המקצועות של מדעי החברה והרוח (מדע המדינה, יחסים בינלאומיים, תקשורת, מזרח תיכון וכיו"ב).
מדיניות זו משקפת במידה רבה תהליך רחב-היקפים הרבה יותר מאשר זה של הצבא. חוגים רבים באוניברסיטאות, ובמיוחד בפקולטה למדעי הרוח, הולכים ונסגרים עקב מחסור בתקציב. התורמים מעדיפים להעביר את כספם לפקולטות העשירות והמבוססות של מינהל עסקים, כלכלה, כימיה, רפואה וכיו"ב, אך בעת שזה מגיע למקצועות ההומניים נראה שאלו אינם זוכים להתייחסות הראויה להם. המצב טוב יותר במידת-מה בחוגים השונים של מדעי החברה אף שגם מחלקות כמו זו לגיאוגרפיה או סוציולוגיה ואנתרופולוגיה זוכות לזלזול מצד התורמים, ולפעמים אף גם בקרב בני החברה הסובבת כולה אשר שואלת בקול פולני: "מה ייעשו כל אלו בעת שיסיימו את התואר?".
אך אם נחזור לעניינינו, שורשיו של הסיפור, כמו ב-99% מהמקרים, נמצאים כבר זמן-מה מתחת לפני השטח. עוד בשנת 2000 התריע מבקר המדינה אודות אי-שילובם כראוי של העתודאים במערכת הביטחון וכי האנשים אינם משולבים בהתאם למקצוע שלהם. שבע שנים לאחר מכן, פסק מבקר המדינה סופית: "או שתשלבו אותם כראוי או שתסגרו את העתודה!". צה"ל, כגוף המציית לפקודות (לעיתים בצורה עיוורת מדי), פעל במתכונת של "יש בעיה? אין בעיה!". ככל גוף גדול, החליט הוא כנראה שלערוך שינוי מערכות כללי ייקח יותר מדי זמן ומשאבים שאותם ניתן להקצות לדברים אחרים (ובינינו, האם מישהו מאיתנו בכלל יודע על מה בדיוק הולך התקציב שמקבל בכל פעם גוף זה מהמדינה?) והחליט להיפטר מהבעיה. אלא שלמעשה, "סגירת" הבעיה תשמש בעתיד הרחוק, עם שחרורם של העתודאים הנוכחיים - המגוייסים לשש שנים - בעיה חמורה בהרבה יותר מאשר מקבלי ההחלטות במטה הכללי או באגף משאבי האנוש מתארים לעצמם.
שום קורס צבאי, איכותי או עשיר בתכנים ככל שיהיה, לא יחליף אדם בעל תואר. התואר האקדמי הוא שלם הגדול יותר מסכום כל חלקיו. זהו יותר מאוסף של נקודות זכות במגוון של נושאים (ערך מבורך בפני עצמו המונע קיבוע מחשבתי). הוא לא בא במקום ההכשרה הצבאית אלא משלים אותה. זוהי דרך חשיבה אחרת, המביאה אדם לידי הבנה טובה יותר של המציאות המורכבת, המחייבת בחינה תמידית של הנחות יסוד או הגעה למסקנות "מעוגנות רציונלית". אף שבהחלט ישנם לא מעט חיילים מבריקים, הרי שלרוב קשה לדרוש מחשבה מורכבת שכזו מבוגר 12 שנות לימוד, וזאת בהנחה שבנס המקרה ישרת הלה דווקא במקום ההולם את כישוריו האישיים והאנליטיים ולא "על-פי צרכיה של המערכת", אשר ברוב המוחלט של המקרים קודמים לכל.
ישאל אדם, "הרי מה התועלת לצבא מתואר בגיאופיזיקה או סטטיסטיקה? עדיף כי ישקיע את כספי הציבור בהכשרת מהנדסים איכותיים או קניית מטוסים חדשים". כמי שהעביר את מלחמת לבנון השנייה ובמבצע "
עופרת יצוקה" בחום ששרר בשטח ולא תחת המזגן של הקריה, אני מסכים עם הדברים אבל חלקית. כל החידושים הטכניים אומנם חשובים אך הניצחון במלחמה הבאה, כפי שמוכיח דווקא הניסיון של השנים האחרונות, יהיה דווקא בזכות אנשי מדעי החברה והרוח. מקצוע לכאורה "חסר תכלית" כגיאוגרפיה יכול לעזור לצבא לתכנן בצורה טובה יותר את שטחי האימונים שלו, כך שלא ייפגעו שמורות טבע היסטוריות כשלמרבה הצער כל מי שהתאמן אי-פעם ברמת הגולן ידע על הסבירות הצפויה שמקרה כזה יקרה ויספר לכם על כמות חיות הבר שנפגעות בכל אימון.
על חשיבות מקצועות כמו "מזרחנות" או "משאבי אנוש" למערכת הצבאית נראה שאין טעם להרחיב את הדיבור. בתור בוגר מדע המדינה וכמי שמתחיל תואר שני בתקשורת, הרי שליבי דואב דווקא מסגירתם בפני העתודאים החדשים שיהוו את דור קציני המטה של העתיד. בעולם הגלובלי של היום, הדבר החשוב ביותר הוא לא רק העברת מסר אלא גם הדרך שבה הוא מועבר. צה"ל מעסיק כיום הרבה אנשים מקצועיים במגוון תחומים, אולם דווקא בתחום הרגיש ביותר, תדמיתו, המשפיע גם על תדמיתה של החברה כולה, נגרמים הרבה נזקים כתוצאה מטיפול לא נכון בנושא. העסקתם של בוגרי תקשורת שיודעים כיצד להעביר למדיה את המסר בצורה ראויה ואנשי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים היכולים להסביר טוב יותר לעולם את המדיניות שעמדה מאחרי הסיבה לצאת למבצע רחב היקף או מלחמה, היא בעלת ערך שלא יסולא בפז עבור המערכת הצבאית, כמו גם עבור כל אחד ואחת מאיתנו. שניהם תורמים במידה רבה לפיתוח אמצעי לחימה חשוב לא פחות מפגז המסוגל לחדור בונקר מבוצר של החיזבאללה. זהו אמצעי המכונה "יחסי ציבור", אשר מהווה אחד מהכלים הבולטים של אמצעי השיווק ויש לו תרומה מכרעת בהשגת יעדי הארגון, בעלות נמוכה יחסית.
את המסר החשוב הזה יודע כל בעל עסק המבקש לשלב את יחסי הציבור כחלק מהאטסרטגיה העסקית שלו. בעולם המערבי כולו קיימת היום הכרה מלאה בתועלת הפונקציונלית של כלי זה על-מנת לעבור את מחסום החשדנות והציניות של הצרכנים המודרניים והמתוחכמים, ולהגיע אליהם דרך מה שנתפס בעיניהם כ"אובייקטיבי", דהיינו ידיעות וכתבות עיתונאיות. יחסי ציבור ותכנון אסטרטגי נועדו לא להאדיר את שמו הטוב של צה"ל אלא לקשור בין התפקוד הטוב שלו לבין הישרדותה "הפיזית" ו"הפוליטית" של החברה הישראלית כולה. אם ברצונו של צה"ל להמשיך להשתייך לצבאות המובילים בעולם, כדאי שייעשה חושבים לפני שיסגור את המסלולים ההומניים של העתודה האקדמית. במידה ולא, הרי שמצפה לו בהחלט מלחמת התשה ארוכה ומפרכת במסע ההסברה ובדרכי עיצוב מדיניותו העתידית, כשאת המחיר של כך נשלם בסופו של דבר כולנו...
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
