בארי: "לחברה יש מדיניות העברת דיבידנד ברורה והיא מכבדת אותה כלשונה. לשמחתנו, עדיין לא התמודדנו עם הפסדים. חלוקת הרווחים עד היום משקפת איזון טוב בין העברת כסף לבעלים, ובין השארת מספיק מקורות בחברה להמשך צמיחתה".

רוזמן: להבדיל מחברה פרטית שבה לבעלים יש נטייה לרוקן את החברה ממזומנים באמצעות דיבידנדים גבוהים ומשכורות עתק, במפעל הקיבוצי אנחנו יותר שקולים וצנועים. גם כאשר המפעל מרוויח המדיניות לא מתירה חלוקת בונוסים חסרי פרופורציה ואין חלוקת דיבידנדים מנופחים. הקיבוץ מבין שמדובר בנישואים ארוכי טווח ושישנן תקופות טובות שמתירות חלוקת רווחים כמו גם שישנן תקופות שמצריכות סובלנות מצד כולם".

"הקיבוץ בנוי הרבה יותר להתגייסות בשעת משבר בגלל המנטאליות שלו לחלוציות ולעזרה הדדית. מצד שני, התהליך הוא יותר מורכב, כי כשמדובר בבעל עניין פרטי, שהוא לרוב אדם בודד, ההחלטות הן יותר מהירות. כאן יש גורם גדול שיש לו הנהלה, מזכיר ובעלי תפקידים, וצריך כאן הסברה גדולה יותר. אומנם הדברים לוקחים יותר זמן, אבל הקיבוץ מתגייס לחלוטין. צריך לזכור שאנחנו חברה רב-לאומית עם 800 עובדים ברחבי העולם, שרק חצי מהם בישראל, כך שהיה צריך לצאת למהלך רוחבי חוצה גבולות ותרבויות, ולשמחתי זה עבד.

צריך לזכור שגם המנטאליות הקיבוצית, הסוציאליסטית-קולקטיבית, משפיעה מאוד על החברה ולטובה, כי זו מנטאליות משתפת, שכוללת תקשורת פתוחה. יש היררכיה בחברה, אבל היא לא מוקצנת. הדו שיח פתוח לחלוטין, וכל אחד יכול לדבר מתוך מדיניות של דלת פתוחה. אני רואה שהרבה מההישגים שלנו כחברה נבעו מהמנטאליות הקיבוצית הזו".

בארי: "עם פרוץ המשבר, נכנסה החברה למספר פעילויות שהתאימו את קצב ההוצאות להכנסות היורדות. בין היתר, ביצענו הורדת שכר לבעלי משכורות בינוניות ומעלה, קיצצנו בהוצאות שוטפות כמעט בכל הסעיפים, הגברנו את הפעילות השיווקית להגדלת המכירות ועוד. בסה"כ, עברנו את המשבר בצורה טובה תוך שימור כל העובדים שלנו".

בועז רוזמן: "ההפרדה מתאפשרת הודות לאותם 'הסכמי חיים משותפים'. אלו מגדירים את כל המנגנונים של הקיבוץ כישות שיש לה אחזקות, לבין מפעל שהוא ישות משפטית שחיה בחצר של הקיבוץ".

ארנון אשד: "זו הפרדה מוסדרת וחוזית לחלוטין. הקשר בין הקיבוץ לחברה בנוי על 4 הסכמים עיקריים שמצויים גם בתשקיף החברה ותו לא. מדובר בהסכם כוח אדם שבו הקיבוץ מספק כ"א לחברה, הסכם מקרקעין שנדרש כיוון שאנו יושבים על אדמת קיבוץ רמת יוחנן, הסכם מתן שירותים והסכם דמי ניהול. אנחנו פועלים לפי ההסכמים הללו שהם מאוד ברורים. כאשר נדרש שינוי באחד מההסכמים, זה עובד כמו בכל חברה ציבורית אחרת, קרי ועדת ביקורת, דירקטוריון ואסיפה כללית. הכל מאוד מסודר ומאוד פשוט".

יובל בארי: "החברה הינה ישות נפרדת לחלוטין. חברי קיבוץ רבים עובדים בחברה בכל מגוון התפקידים. העסקת העובדים נעשית על בסיס מקצועי וענייני ולא קיימים שיקולים זרים אחרים. כל הממשקים האחרים מול הקיבוץ מעוגנים בהסכמים המפורטים בתשקיף החברה".

אשד: "שותפים יש בכל מקום. גם הבנק הוא שותף ויש גם שותפים פרטיים, אבל אנחנו עדיין רואים את שוק ההון כשותף הכי נכון לנו לפיתוח החברה. במקביל צריך לזכור שכל הליך ההנפקה הפך לעניין יקר, בעיקר בכל עידן תקנות ה-SOX ואני חושש שזה מוריד את הכדאיות בהנפקה. רף הכניסה גבוה יותר ואולי זו הכוונה כדי שהחברות יעמדו בסטנדרטים. לצערי זה יקשה על חברות קיבוציות, בייחוד כאלו שפועלות בתעשיה המסורתית שלא עובדת במרווחים גדולים. הבסיס של הקיבוץ ושל העובדים, הוא הרצון לפרנס משפחות, ולהתקיים במשך עשרות שנים קדימה.

פלרם בת 47 שנה, והיא רוצה להיות בת 100 שנה בדיוק כמו ש-IBM רוצה לשרוד 200 שנה, ולהיות שם למען העובדים שלה. יש כאן אלמנט של שמרנות מחד, ושל הקטנת אלמנט המינוף, גם במחיר של להרוויח קצת פחות. מאידך, אנחנו חברה ציבורית מסחרית שמנסה להרוויח כמה שיותר, ואנחנו מאזנים בין הצרכים. אם ניתקל במצב שבו יש סיכון ענק שיש בו גם סיכוי, יכול להיות שאנחנו נהיה בצד של 'בואו נישמר ונהיה סולידים', לעומת משקיע פרטי שיהיה אולי מוכן לסכן יותר. אצלנו המשפחתיות והשרידות לאורך שנים היא לא פחות חשובה".

רונית הראל: "מבחינת הבורסה הנפקה של מפעל קיבוצי מאוד דומה להנפקה של כל חברה אחרת. הנושא המרכזי מבחינת הקיבוץ והמפעל שיש לקחת בחשבון הוא ההפרדה בין הקיבוץ, שהינו בעל השליטה ובין המפעל - החברה. בדרך-כלל קיימים הסכמים בין החברה / המפעל והקיבוץ, כגון הסכמי שכירות באשר לקרקע עליה ממוקם המפעל והסכמי העסקת כוח אדם מהקיבוץ במפעל, ואלה יבחנו ויותאמו למצב של חברה ציבורית. בעתיד, לאחר שהחברה נסחרת בבורסה, שינוי של ההסכמים ואף הארכתם יבוצעו בהתאם להליכים ולאישורים הנדרשים בחוק, המתייחסים לעסקות עם בעלי עניין".

ארנון אשד: "ההנפקה תורמת בהסדרת יחסי ה'קיבוץ-חברה'. ההסכמים יותר ברורים, יש חוזי העסקה, אין עסקות בעלי עניין ועוד חוזים שהקיבוץ לא נאלץ להתמודד איתם עד היציאה לבורסה. אומנם גם בהנפקות פרטיות יש שורה של חוזים מסדירים, אך הם לא מורכבים כמו אלה שנדרשים מחברה ציבורית. ויש גם אסיפות כלליות, דיווחים רצופים לרשות ני"ע, אספקט של פומביות וחשיפה של כל הנתונים הכספיים ועוד. כדאי גם לשים לב שרוב הקיבוצים שכן יצאו לבורסה הם הקיבוצים היותר חזקים וזו גם תרומה חשובה מאוד".

יובל בארי: "במקרה של קיבוץ יזרעאל, ההנפקה עשתה מספר דברים טובים: זרימת מזומנים לקופת הקיבוץ, נזילות הנכס למימושים מהירים ומדד אובייקטיבי לאורך זמן לבעלים, לבחון את מצב החברה שלהם".

בועז רוזמן: "ההנפקה הובילה לחתימה על 'הסכמי חיים משותפים', הכוללים הסדרי תשלום של המפעל עבור שירותים שונים שהקיבוץ מספק לו כגון: שכר דירה, שכר חברים, שירותי תקשורת, שמירה, ניקיון, תיקוני רכב ועוד. בנוסף לתשלומים הקבועים המפעל משלם כספים שהם פונקציה של הצלחה כגון דמי ניהול ודיבידנדים".

"עם השנים הקיבוץ למד למנף את עצמו בזכות ההנפקה שביצע המפעל ולממש מניות לטובתו. כמובן שבתחילת התהליך היה צורך ללמוד את התחום, אבל היום החברים למדו לדבר בשפת הבורסה", אומר רוזמן.

ארנון אשד, מנכ"ל קבוצת פלרם: "ההנפקה הראשונה שלנו בתחילת שנות ה-90 הייתה די טראומטית עבור החברים. אנשי הקיבוץ לא היו מעורים בדבר הזה שנקרא שוק ההון. הייתה לחברים סטיגמה שלילית של קפיטליזם, הם זכרו את מפולת המניות ואת ההפסדים של שנות ה-80 ולא היה פשוט לשכנע אותם. נדרש אז כוח אדיר, כולל הבאת גורמים מומחים מבחוץ, כמו הפרופסור חיים בן שחר שהיה מועמד לתפקיד שר האוצר, כדי להסביר לקיבוצניקים שזה כלי פיננסי ראוי, ושזו לא השקעה של הקיבוץ, אלא דווקא גיוס של כסף. עשור אחרי, כשב-2004 שהלכנו להנפקה שנייה, הדיון כבר היה טכני לגמרי ומה שנבחן אז היה רק הכדאיות של ההנפקה עצמה".

יובל בארי, מנכ"ל מיטרוניקס, "להיותך חברה ציבורית יש היום משמעויות כבדות הן במישור הפיננסי והן במישור הניהולי. כל שנה נוספות תקנות של הרשות לניירות ערך, המקשות, מייקרות ומסרבלות את התנהלות החברה. לחברה מסודרת כמו מיטרוניקס עוד בטרם ההנפקה, לא התווסף ערך מוסף משמעותי לאחר ההנפקה. העלויות הגבוהות של התיישרות עם דרישות ה-SOX הישראלי, עריכת דוחות רבעוניים (במיוחד כאשר מדובר בחברה בינלאומית כמונו), מעוררות לא פעם שאלה האם כל הסיפור כדאי לחברה". לגבי הממשק מול הקיבוץ אומר בארי, "במקרה של מיטרוניקס הנושא פשוט. קיבוץ יזרעאל תמיד השכיל להשאיר את ענייני ניהול החברה בידי החברה. התערבות החברים כמעט ואינה קיימת. אם ישנה כזו - היא נעשית בצינורות מקובלים, דרך עבודת הדירקטוריון".

"מנכ"ל של חברה פרטית מחויב לעובדיו ולעצמו. ואילו מנכ"ל של מפעל קיבוצי מחויב לכלל חברי הקיבוץ. שיקוליו בתהליך קבלת ההחלטות מחייבים התייחסות למספר פרמטרים: דאגה לפרנסת עובדי המפעל ורווחת חברי הקיבוץ בכלל, הרצון שימשיך להתקיים בתחומי הקיבוץ ושמירת היחסים התקינים בין הנהלת המפעל לבין חברי הקיבוץ. מכאן נובע החשש של המנכ"לים להכניס שותף ציבורי", אומר רבין ומוסיף, "אבל כעובדה, מפעלים קיבוציים רבים גייסו שותפים פיננסיים שונים. המציאות התחרותית והגיוסים המוצלחים, שינו את תפיסת המנכ"לים, שפתוחים היום יותר מבעבר לאופציה הזו". לטענתו קרוב למחצית מהמפעלים הגדולים החליטו להכניס שותף.

בועז רוזמן, מנכ"ל עלבד ניהל בעבר חברות פרטיות והשוני המהותי לדבריו הוא בראייה לטווח הארוך. "מנכ"ל חברה פרטית פועל להשגת מקסימום רווחים במינימום זמן, בלי התייחסות מהותית לערכי החברה. אין השקעה בבניית ערכים לטווח הארוך. ההסתכלות הינה כספית נטו. במפעל קיבוצי, המביא עימו היסטוריה של ערכים, יש יותר אורך רוח והניהול בא לידי ביטוי בשטח תוך התייחסות לערכים שעליהם הוקם הקיבוץ. במפעל קיבוצי ישנה מעורבות גדולה מאוד של העובדים שהם גם חברי קיבוץ. הם לא מוותרים כל-כך מהר על השליטה ולכן גם המהלכים צריכים להיות זהירים יותר.

לדבריו, המעורבות של חברי הקיבוץ באה לידי ביטוי גם באיוש המשרות הבכירות. "הקיבוץ רוצה לשמר לעצמו כמה שיותר משרות בכירות ונוכחות גבוהה בדירקטוריון. בפועל החברים/מנהלים הם בעלי מעורבות אישית גבוהה בתהליך קבלת ההחלטות. מדובר בעובדים שמלווים את המפעל שנים רבות, וצריך להבין שעבורם המפעל הוא מסורת, היסטוריה ושהם מחויבים להמשך פעילותו עבור רווחת החברים בקיבוץ. אז אומנם בניהול מפעל פרטי למנכ"ל יש יותר חופש פעולה, אולם במפעל קיבוצי העובדים נאמנים למפעל, ועם השנים רוכשים ידע רב שהופך למקצוענות, שאין עליה מתחרים".

כניסה להשקעה במפעל קיבוצי היא כמעט כמו כניסה להשקעה במפעל משפחתי. חברי המשק רוצים להמשיך ולראות שליטה בנכס המרכזי שלהם. רצונותיהם של השחקנים החדשים שמגיעים משוק ההון, לא בהכרח משתלבים עם רצונותיהם של חברי הקיבוץ.

לטענת עמוס רבין, השנה האחרונה הסתיימה הרבה יותר טוב ממה שחשבו. "המפעלים הקיבוציים הגיבו מהר למשבר הכלכלי שפקד את העולם, ורובם הצליחו לשרוד. 2010 מתחילה יותר טוב, אבל השאלה היא מה יקרה בעולם. אם יימשך המיתון בארה"ב ובאירופה, צפויה לנו שנה לא קלה", אומר רבין ומסכם: "כל עוד הדולר והיורו ימשיכו להיחלש לעומת השקל, המפעלים הקיבוציים מוטי הייצוא ימשיכו לחוש את הקושי. לא לגמרי ברור מה הולך לקרות, צריך להיזהר - המשבר עדיין לא חלף".

"להנפקת מניות בבורסה יש יתרונות אבל גם חסרונות", אומר רבין ומסביר, "להבדיל מהכנסת שותף פרטי, הנפקת מניות בבורסה, כלומר הכנסת שותף "ציבורי", היא נוחה. הציבור לא מתערב בניהול - וברוב המקרים הוא אמורפי. בנוסף, עבור אחוז קטן יחסית של המניות, ניתן לקבל הרבה כסף. אולם, תהליך ההנפקה מחייב את המפעל לחשוף את פעילותו בפני הציבור הרחב. ניהול חברה ציבורית מורכב ומסובך, ולפעמים הוא מקשה על הפעילות, בעיקר כשמבצעים מהלכים שמצריכים דיווח לציבור. מנהלים רבים נרתעים מכך, מחשש שהדיווח יקשה עליהם את ניהול המפעל. החשש מפני דיווח, נכון גם למפעלים פרטיים, אבל במפעלים קיבוציים זה מורגש הרבה יותר".

"מפעלים קיבוציים הבינו שעל-מנת להתרחב ולבצע שינויים, לשפר את מבנה ההון, הנזלת הנכס וביזור הסיכון - יש להכניס שותפים חיצוניים לתעשיה. יש שבחרו בשותפים אסטרטגיים או פיננסיים, יש שבחרו במשקיעים פרטיים ויש שפנו לבורסה בתל אביב. פה המקום לציין, שישנם גם מפעלים קיבוציים שבחרו לצאת להנפקה בבורסות בעולם", אומר רבין.

בישראל כ-300 מפעלים קיבוציים, כ-70 מהם בפריפריה, והם מהווים מקור פרנסה ליותר מ-40 אלף עובדים. היקף המכירות בתעשיה הקיבוצית מוערך ב-37 מיליארד שקלים. בעשור האחרון הוכפל היקף המכירות והיקף היצוא גדל פי שלוש. מפעלים רבים כבר מזמן נמצאים עם הפנים לייצוא, ועשרות מפעלים פתחו חברות בנות מעבר לים.

"20 מפעלים קיבוציים נסחרים כיום בבורסה, בשווי כולל של כ-6 מיליארד שקלים", אומרת רונית הראל בן זאב, סמנכ"לית בכירה בבורסה לניירות ערך ומנהלת המחלקה הכלכלית ומוסיפה "המפעל הקיבוצי הראשון הונפק ב-92 והאחרון ב-2007. רוב רובם של המפעלים הנסחרים בבורסה מציגים רווח חיובי (למעט 4 חברות), המתקרב סך-הכל לכחצי מיליארד שקלים, על-פי הנתונים לתשעת החודשים המסתיימים בספטמבר 2009".

התעשיה הקיבוצית הפכה למוקד משיכה למשקיעים הודות לאיכות המפעלים, שבחלק מהמקרים הם מפעלים מובילים בתחומם. סיבה נוספת לאטרקטיביות של המפעלים הקיבוציים, היא הצמיחה המואצת של התעשיה הקיבוצית בשנים האחרונות. משקיעים רואים במפעלי התעשיה הקיבוצית פוטנציאל פיתוח רב - גם לשווקים בינלאומיים. הדעה הרווחת היא, כי הכנסת משקיע למפעל קיבוצי היא עסקה שכל הצדדים נהנים ממנה.

"במרבית המקרים ההחלטה לצאת להנפקה הוכיחה את עצמה ומפעלים קיבוציים צמחו מאוד בשנים שאחרי ההנפקה, לדוגמא: פלסאון, פלרם, שמיר אופטיקה, מעברות, מיטרוניקס שהן המובילות בתעשיה", אומר רבין. לדבריו "ישנם מפעלים קיבוציים נוספים שמצליחים מאוד בתחומם ושמתאימים להנפקה. חלקם שוקלים מהלך של הנפקה אך עדיין מוקדם לדבר על כך".

בידי רונית הראל כבר מצוי מידע לפיו שוקלים לאחרונה מפעלים קיבוציים נוספים את האופציה של הנפקה. "לאור הפעילות הערה בשוק הראשוני קיימת התעניינות מחודשת של מפעלי התעשיה הקיבוצית בגיוס הון בבורסה, אך טרם התקבלו בבורסה תשקיפים של מפעלים קיבוציים".

"ברוב המפעלים התשתית הארגונית מוכנה. אולם, המטרות לא בהכרח ברורות ולא תמיד הנפקה היא הדרך הנכונה עבור המפעל", אומר עמוס רבין.

לדעתו, על הנהלת המפעל לבדוק טוב מה מטרת ההנפקה. "על המנכ"ל להגדיר מה המטרה ביציאה להנפקה, מה המפעל מתכנן לעשות עם הכסף שיגייס, לאן הוא רוצה לצמוח, האם המטרה היא לפזר סיכון או לממש חלק מהנכס, האם הוא מעוניין לצמוח בשווקי העולם. אלו שאלות שמנכ"לים חייבים לשאול את עצמם, לפני שהם מקבלים החלטה לצאת להנפקה. תשובות ברורות יובילו לשימוש מושכל בכסף שיגייסו. לצערי היו מפעלים שגייסו כסף אך השימוש בו לא היה נכון, מה שהוביל להסתבכות המפעל" אומר רבין ומוסיף, "אני מקווה ומאמין שמפעלים קיבוציים למדו את הלקח מניסיונם של אלו שכשלו, ושתהליך קבלת ההחלטות שלהם, ייעשה בצורה מושכלת יותר. אני מאמין שלמנכ"לים למודי הניסיון יש היום את הכלים הטובים ביותר לקבל את ההחלטה שנכונה עבור הקיבוץ".

בכנס המנהלים של המגזר העסקי בקיבוצים, שהתקיים בחודש ינואר השנה, העריכה פירמת רו"ח BDO זיו האפט, כי בשנת 2010 כ-15 מפעלים קיבוציים ינפיקו לציבור מניות בבורסה או יכניסו שותפים עסקיים.

לדעת ארנון אשד, צפוי דווקא גל של הנפקות פרטיות. "המגמה שהתחילה בתחילת שנות ה-90 קצת נבלמה, ובמקומה התפתח גל של הנפקות פרטיות. הקרנות הגדולות כמו פימי וגאון אחזקות נכנסו להשקעות בחברות הקיבוציות. גאון אחזקות היו הראשונים שנכנסו לעמיעד מערכות סינון, ואחריה הגיעו רבים נוספים. יתכן שהגל הזה בלם את ההנפקות בבורסה, כי ברוב המקרים היה פשוט יותר להביא משקיע פרטי שמזרים מיד כסף, וגם מסייע בניהול, מאשר לגשת להנפקה שנחשבת לדבר מורכב יותר".