|
יצירת יעל מלצר על דוגמנית
[צילום: יניב שוורץ]
|
|
|
|
|
זו הפעם החמישית מוצגת תערוכת הצורפות הישראלית, שמצליחה להדהים אותנו יותר ויותר בכל פעם מחדש.
מי שפוסע לתוך חלל מגדל המוזיאון במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, חושב שנחת בעולם אחר. חלוקת החללים על-ידי ויטרינות מזכוכית מעוגלות, ארוכות בצורת צילינדר, כשבתוכן יצירות אמנות שפיסלו וצרפו טובי מעצבי התכשיטים בארץ; בתאורת חלל כמעט חשוכה, כשרק היצירות מופזות באור; כשהאנשים סובבים את הוויטרינות כדי ללכוד את כל הצורות והקימורים שלהן - אתה חושב שהגעת אל מוזיאון "הנשקייה" בקרמלין, שם טמונים אוצרות הצארים לשעבר שהקומוניזם דאג לשמר.
כך גם במרתפו של מוזיאון האיסלאם, בו הוצג לאחרונה אוסף השעונים שעיצבו פברז'ה ואחרים, נזכרתי גם שם (בגלל התאורה והוויטרינות של אוצרותיו) בתצוגה בקרמלין. כך שהשבח הגדול ביותר, מלבד לאמני התערוכה, מגיע לאלון דזגור וצוות הסטודיו שלו, על עיצובו החלומי של החלל. כך גם מרהיבים צילומי הקטלוג, שעשה ליאוניד פדרול, מנהל מחלקת הצילום של המוזיאון. הקטלוג עצמו הוא יצירה בפני עצמה.
הדמיון ויכולת היצירה של בוגרי האקדמיות לעיצוב בארץ (בצלאל, שנקר, המכון הטכנולוגי בחולון) הם מעבר לכל דמיון אנוש. ומה שמדהים הוא, יכולתם לממש את יצירי דמיונם בחומרים רכים או קשים, יקרים או זמינים, בתערובת של כולם, מבלי שמשהו יגביל את התוצאה המבוקשת.
אין זו תערוכה רגילה של תכשיטים קונבנציונליים. עבור אלה די אם תיכנסו לחנות תכשיטים, ותרכשו תכשיט שעיצובו מועתק במיליוני עותקים בעולם כולו. במוזיאון ארץ ישראל הדגש הוא על היצירתיות, המקוריות וההפתעה. כאן אתם פוערים עיניים ופה למראה היצירות, תוך קריאות של השתאות והיקסמות. כיצד אמן או אמנית משלבים ביצירתם בד, פנינים, כסף, קליפות ביצים, זכוכית, עלי זהב, אמייל, נייר, פלסטיק, זירקונים, קריסטלים ומה לא. אך לא רק צירוף החומרים הלא שגרתי הוא שמדהים. חישבו על קישוט לזקן של אברך יהודי (של אילן קורן), או על טבעת שהיא רק כיסוי לקצה האצבע, על עניבה שאליה מחובר ענק מדהים של דורי צ'נגרי, על שעון יד "מכונת זמן" שמזכיר יותר מכונת חלל, של אורי סאמט, ועל התליון שעליו תכשיט זהב, ציור כמו מספר ילדים של פני ילדה ופרח - של דגנית שטרן שוקן, שזכורה לי מביקורתי על תערוכתה הראשונה כבוגרת בצלאל לפני שנות דור.
התליון של תהילה לוי "זבת חלב" טעון בסמליות עצומה, ויפה להפליא. שונה גומן בארבע הסיכות שיצרה בשם "גבולות", ועליהן שמות היישובים בחבל עזה, שמהם גורשו יהודים והם נהרסו והיו כלא היו - היא היוצרת הקשורה ביותר לשם התערוכה - רצפים-זהויות. החיבור בין האמנים לרקע התרבותי והלאומי משם צמחו, אכן ניכר ביצירות. ואין תמה שמכנים אותנו "צברים" - חלק גדול מהתכשיטים בתערוכה הם דוקרנים וחצופים כמונו. אך אי-אפשר שלא לאהוב אותם ולהתפעל מכוח היצירה היהודי שאין לו גבול.
אסור להחמיץ!!!
