'אפרופים' למול ההיגיון הפשוט

נפתח במהות ונעבור לנסיבות שהביאו את האזרח ברק לפסוק את אשר פסק:

כאשר נערך חוזה בין צדדים, הרי כל צד לחוזה מבטא את רצונו לקיום תנאים בחוזה התואמים רצונותיו ושאיפותיו, מעלה אותם בפני עורך דינו אשר בדיון עם עורכי הדין של הצדדים האחרים, מנהלים משא-ומתן על רצונות זהים, דומים או שונים, מתקנים ושוב מתקנים, ולבסוף מביאים נוסחה מוסכמת סופית לידיעת הצדדים לחוזה. משאישרו הצדדים את הנוסח הסופי המוסכם, יכתבו (ברגיל, אחד יכתוב והשאר יאשרו) עורכי הדין של הצדדים את הטקסט הסופי של החוזה אשר ייחתם על-ידי הצדדים לו. אין המדובר כאן על עריכת חוזה אשר נערך תחת לחץ בלתי הוגן, לגבי אלו יש לקיים דיון ועיון משפטי נפרד ובכל מקרה השופט לא יהיה מודע ללחץ שהופעל על אחד הצדדים אלא אם יקום הצד הנלחץ להתלונן על כך. למעט מקרה נדיר זה, הרי מרביתם המכרעת של החוזים נערכים תוך הסכמה בין הצדדים ומבטאים נאמנה את רצונם המקורי.

היכן הקוץ כאן? הקוץ בכל הנושא הם עורכי הדין עצמם. באם לא השכילו עורכי הדין של הצדדים לחוזה, בכותבם את טקסט החוזה, אם מכוונה שלילית נסתרת או אף עקב טעות בתום לב, לבטא נאמנה את רצון הצדדים (באשר עלינו להניח כי רצון הצדדים הינו אקסיומטי ובתום לב), תוך שימוש בהיגיון ובלשון פשוטים, הרי שאפשרי מצב של טעות בניסוח או כפל לשון ומכאן כפל משמעות. חוזה כזה אפשר שיהפוך בלתי תקף או צד אחד יינזק לאחר בחינת בית המשפט ובדין.

מאידך-גיסא, חוזה אשר נכתב כיאות ובלשון פשוטה אשר אינה משתמעת לשתי פנים יש לקבל הטקסט האמור כפשוטו באשר הוא-הוא המבטא באורח הנאמן ביותר את רצון הצדדים לחוזה. אך לא לטעמו של האזרח אהרן ברק. כל טקסט, יהיה זה הברור והנהיר ביותר לאדם הסביר (האדם הממוצע), נחוצה לו, לטעמו של ברק, פרשנות-נסיבתית אשר במשתמע תבטא את רצונותיו של אהרן ברק (השופט) ולא של הצדדים לחוזה.

מכאן גם תובן רתיעת עורכי הדין והציבור בעקבותיהם מפנייה לבית המשפט לבירור אי-עמידה בתנאי החוזה עקב "הלכת אפרופים" של האזרח ברק. הסיבה הינה ברורה: באם טקסט פשוט, נהיר וברור אשר אינו נחוץ לפירושים יהיה נתון לגחמותיו האישיות של שופט פלוני, הרי שבכך מתבטלים רצונותיהם, מאווייהם ושאיפותיהם של הצדדים לחוזה, אשר הופך מעשית לחוזה של אדם אחד - בינו לבין עצמו, הגוזר את הדין בהתאם לרקעו, העדפותיו האישיות וגחמותיו, הוא השופט. מצב זה הינו בלתי נסבל שאין לקבלו ולהרשותו, באשר מכאן קצרה הדרך לעיוות הדין ולמשפח אפשרי.

כאמור לעיל, באם טקסט החוזה הינו מבולבל או משתמע לשתי פנים, או תנאי החוזה אינם מכסים תחום מסוים אשר צץ ועלה לאחר כתיבת החוזה וחתימתו, או לאחר ביצוע העבודה, הרי שחייב השופט לפנות לבירור נסיבות עריכת החוזה ובכך להגיע למשפט צדק.

הנזכר לעיל הינו בכל האמור לנושא המהות אך קיים גם פן אדמיניסטרטיבי אישי אשר דומה שמסיט את "הלכת אפרופים" מתחום השפיטה האובייקטיבית ונוגע ישירות לרצונותיו, מאווייו והתנהלותו האישית הסובייקטיבית של האזרח אהרן ברק בשמשו בעבר כנשיא בית המשפט העליון. כאן אנו בפירוש חושדים שלא בכשרים.

אהרן ברק, אשר קנה לו מוניטין כמגלומן כפייתי וחסר תקנה, יש שמכנים אותו "נפוליאונצ'יק" או "דיקטטור בגלימה", לא הכזיב גם הפעם ושוב, בעניין "הלכת אפרופים", קפצו השדים המגלומנים שבו החוצה.

ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור "הסבב השביעי", פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, הנחשב לאורים ותומים בעולם בסוגיות "המשפט ההשוואתי" (דהיינו, עימות בין גישות שונות במשפט), כתב בספרו "כיצד חושבים שופטים" (2007), על אודות התנהלותו הבעייתית (בלשון המעטה) של השופט אהרן ברק כדלקמן:

• "השופט אהרן ברק אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן אבסולוטי ואף לא יחסי, אלא בדרך של הסתכלות על החוק כטיוטא ראשונית בלבד. היינו, כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום, ויש בכך הרס הדמוקרטיה בשל הפרת איזון-העל של עיקרון 'הפרדת הרשויות'".

והוסיף השופט פוזנר:

• "ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי", "הוא מעין שודד-ים משפטי". "ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח. מערכת משפט החופשייה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה. בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה. בית המשפט (בניגוד לכל כללי הדמוקרטיה התקינה - א.ר.) הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא משתמש בחוקים עצמם כטיוטא ראשונה שבית המשפט חופשי לשכתבה".

אכן, תיאורו לעיל של פוזנר תואם ככפפה ליד את התנהלות ברק גם בעניין "הלכת אפרופים". ובאם ארז-לבנון כשופט פוזנר גורס כך, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר.

הייפלא בעינינו, לאור דברי השופט האמריקני ריצ'רד פוזנר, כי האזרח ברק אוחז בתזה השיפוטית המתירה לו לפרש (אמור לעוות) את כוונת עורכי החוזה בהתאם להשקפתו האישית הצרה? הנה, נביא שנית הקטע מדברי השופט ריצ'רד פוזנר המאבחן את התנהלות האזרח ברק בדייקנות מפליאה לאמור:

• "המונח 'פרשנות' (פרשנות טוטאלית לטקסט החוזה למשל, כהגדרת אהרן ברק - א.ר.), מרוחק מחיפוש המשמעות... שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה (ובמקרה דנן, החוזה - א.ר.)".

האזרח ברק, בשבתו לכס המשפט בעבר, כמוהו כאומר: "אתה אדוני, הצד ועורך החוזה, אינך אדון למחשבותיך ורצונותיך, אני אומר לך מה אתה חושב ומכאן (במשתמע) אני אומר לך מה לחשוב"... אדם נחמד ברק, הלא כן? דמוקרט דגול, ממש "אימא תרזה" בטלית שחורה.

ברק טוען כי תזת השיפוט ה"אקלקטית" שלו (=לקטני, לקוח ממספר מקורות שונים) מתאימה לישראל ולא למדינות אחרות (בכך סותר ברק עצמו, הרי זו אינה גישה אקלקטית-השוואתית אלא ישראלית צרה), ובאותה הנשימה מחצרץ את האוניברסליות של זכויות אדם הנגזרות מהדמוקרטיה. נראה כי לאזרח ברק מושג קלוש או למצער מעוות מהי הדמוקרטיה לאשורה. נבצר ממנו להשיג כי אין הדמוקרטיה השבדית לדוגמה כדמוקרטיה הישראלית, שתי הדמוקרטיות מתמודדות עם תנאי קיצון שונים ומכאן כי התנהלותן המשטרית והחוקתית חייבת להיות שונה במסגרת עקרונות מעטפת הדמוקרטיה הכוללת. קיימים הבדלים מהותיים בין דמוקרטיה אוטופית לזו המתגוננת. להבנת העניין נדרש היגיון פשוט (ומכאן תקף ולגיטימי), אשר האזרח ברק נראה כי לוקה בו. דומה שהעצים הסוגרים עליו אינם מאפשרים לו לראות את כלל היער.

דומה שכל המוסיף על הנאמר לעיל גורע. האזרח אהרן ברק מחזיק בתזות שיפוטיות דיקטטוריות, מגלומניות, אשר אין להן מקום בחברת בני-אדם שוחרי חופש ודמוקרטיה. ברי למעלה מכל ספק כי "הלכת אפרופים" שלו הינה המשך ישיר למחטף השיפוטי הפיראטי שביצע נגד הכנסת והעם בישראל, הגורס לאמור כי "הכל שפיט" ואכן, תזה שיפוטית מגלומנית ודיקטטורית זו הפכה אותו ואת בית המשפט העליון שבראשותו לשליט-על, דיקטטורי להלל על מדינת ישראל. וכל זאת, בלא שנבחר, אך מאידך-גיסא ובכך, ניכס לעצמו סמכויות אינסופיות ובלא קמצוץ של אחריות, בלא שנדרש לשלם ולתת דין וחשבון על מעלליו. בכך שפוזל ברק מעבר לים לנאמר לגביו באוניברסיטאות יוקרה ובכך אינו שופט בהתאם למציאות הישראלית (כטענתו לעיל, הסותרת שוב את עצמו), גורם עדיין, ואף יגרום, נזקים עצומים, בלתי הפיכים למדינת ישראל וסיכויי קיומה בעתיד.

ועל כך הוסיף השופט פוזנר: "אם עצמאות שיפוטית משמעה שהשופטים אינם כפופים לשום דבר, אין לנו דמוקרטיה, אלא עריצות של השופטים". כאמור, כל המוסיף גורע.

נזקו העצום של נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) אהרן ברק למערכת השלטונית שלנו אינו נובע ממה שעשה, אלא דווקא ממה שלא עשה. הידיעה כי הינו יכול ושואף לשליטה על המערכת השלטונית באורח דיקטטורי ולא יהסס (לכאורה) לבטל חוקי הכנסת, כפי שמדי פעם עשה, הכניסה את המערכת השלטונית הישראלית לשיתוק מוחלט, החל מתחילת שנות התשעים למאה הקודמת ועד עצם ימינו אלה. נבחרי הציבור לא שקלו עניינית את צרכי האומה אלא שקלו מה יתקבל כנאות בעיני הבג"צ מוטה האג'נדה החד-צדדית בראשות ברק ופעלו בהתאמה. "עריצות שיפוטית" אמר השופט פוזנר, וצדק.

מכאן יובן מדוע אין ה"עליונים" מאסכולת משובטי האזרח אהרן ברק מוצאים כל פסול בפסיקות עוקפות חוקי נבחרי הציבור בכנסת ישראל על-ידי הבג"צ באופן שאינו מידתי. בכך הינם הופכים הלכה ולמעשה לפורעי חוק בגלימה.