שיקום נכי נפש בקהילה - מאז ועד היום 2010

שורשיה של הסטיגמה וההסתייגות ממחלות נפש נעוצים בשורשיה של החברה האנושית ובטבעה. משך שנים רבות מקומם של חולי הנפש היה "מחוץ לגדר". החברה הרחיקה את חולי הנפש מקרבה בשל הפחד מהם, הדמוניזציה והייחוס של כוחות על טבעיים ודמיוניים.

השינוי שהחל בהבנת המחלה באה אודות לרופא היווני היפוקרטס (377-460 לפני הספירה). הוא דחה את רעיון השדים והרוחות וטען שמחלת הנפש היא תוצאה של ליקוי בכימיה של המוח. היפוקרטס וחבריו הרופאים, לאותה תקופה, דרשו טיפול הומני בחולים ולא טיפול העוסק בגירוש שדים.

במרוצת הדורות העמדה כלפי מחלת הנפש והטיפול בה השתנתה. בתהליך ארוך מאוד הגענו עד הלום, לגישה השלטת כיום של אל מיסוד - שיקום נכי הנפש בקהילה. המהלך המשמעותי היא המהפכה בנושא בחקיקת "חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000". חוק זה מקנה לנפגע הנפש זכויות שיקום בתחום הדיור, השלמת השכלה, חברה ופנאי, טיפול שיניים, תחום המשפחות והתעסוקה (לצורך מאמר זה, המונח תעסוקה מתכוון לעבודה במסגרת כל שהיא).

לעבודה משמעות עצומה ומעצימה בחיי כל אדם. היכולת לעבוד היא אחת מהיכולות המשמעותיות של האדם, יכולת זו משקפת את התפתחות האדם והשתלבותו בחברה ובכלליה. פרט להיות העבודה מקור להכנסה הנחוץ לקיום, היא מהווה מקור לזהות והערכה עצמית ולקבלת האדם בחברה ובתרבות אליה הוא שייך. העבודה היא מקור ליצירתיות, מימוש עצמי, הישגיות, שביעות רצון, התפתחות ולמידה ואינטראקציות חברתיות.

לעבודה מקום מרכזי בשיקום נכי הנפש. היא מעניקה לנכה משמעות לחיים, ביטחון עצמי, ערך עצמי ותורמת רבות לבריאותו הנפשית, מצמצמת את האישפוזים, את תחושת הכישלון ומשפרת את היכולות החברתיות של הנכה.

משך שנים רבות נושא התעסוקה של נכי הנפש הוזנח על-ידי קובעי המדיניות ואנשי המקצוע העוסקים בתחום השיקום בבריאות הנפש. בשנים האחרונות הועלה הנושא התעסוקתי לסדר היום הציבורי. פותחו מודלים רבים ומסגרות מגוונות לשיקום, שהותאמו לצרכים היחודיים של נכי הנפש, במטרה לקרב את הנכה לתהליך של שיקום המכיל בתוכו החלמה, השתלבות בקהילה ובחברה. הדבר מאפשר דרגה מירבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים. התיאורטיקנים בנושא השיקום מדברים על כך שהחלמה בתחום בריאות הנפש הוא תהליך אינדיבידואלי של התחדשות ושינוי שאדם עשוי לעשות גם ללא עזרה מקצועית. החלמה כרוכה בתהליך פנימי עמוק, ברמה הקוגנטיבית והרגשית, בתפיסת העצמי.

חשוב לציין שהמגבלה לא נעלמת, אלא נבנית זהות אישית וחברתית תוך הכרה במגבלות. מכאן, שלא כמו במודל הרפואי-הכחדה של הסימפטום היא החלמה, בתחום בריאות הנפש "החלמה" מבטאת תהליך בו חיים מתוך הכרת המגבלות לצד היכולות...

בבניית תוכניות שיקום לנכי נפש, בייחוד כרוניים, יש צורך במודלים עם גישה תהליכית תוך ליווי כל המהלך.

מראשית שנות המדינה (1955) חלה התפתחות בחקיקה בכל הנוגע לנכות נכי נפש ושיקומם. החוק מתייחס לזכויותיהם של נכי הנפש ולשיקומם בקהילה. המפנה המשמעותי חל בשנת 2000 אז חוקק החוק -"חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000" - החוק מתייחס למימוש זכויות נכה הנפש בתחום הדיור, התעסוקה, הלימודים וההכשרה המקצועית ולזכותו בהכשרה לפיתוח מיומנויות חברתית וניצול שעות הפנאי. המשמעות העיקרית הייתה בתקצובו ויישומו. החוק מחייב את המדינה בשיקום נכי הנפש ומעמיד לראשונה במקום הראוי קבוצה זו. מדובר בקבוצת הנכים הגדולה ביותר בארץ מקרב מקבלי קיצבת נכות כללית החיים בקהילה. בחוק ישנה הגדרה לגבי הזכאים לסל שיקום - נכה נפש שמלאו לו 18 שנה, הסובל מנכות רפואית בשל הפרעה נפשית, בשיעור של 40% לפחות, שנקבעה לפי פריטים 33 או 34 בתוספת לתקנות קביעת אחוזי נכות.

בהמשך, על-מנת לסייע ולעודד יציאה לעבודה בשוק החופשי, תוך סיוע הגורמים הרלוונטיים, נכנס לתוקף ב-2009 חוק הביטוח הבא לשפר את התנאים של מקבלי קצבת נכות שיוצאים לעבוד. התיקון בחוק משפר את התנאים של מי שיוצא לעבוד, ואינו פוגע בזכויות של מי שלא עובד.

עיקרי התיקון לחוק הם:

• אם האדם קיבל דרגת אי-כושר יציבה, עם היציאה לעבודה, לא יבדק העניין מחדש.

• הסכום הכולל שהאדם יקבל מהעבודה ומהקצבה, יהיה תמיד גבוה יותר מסכום הקצבה בלבד. לכן, ככל שירוויח יותר מעבודה, כך הכנסותיו יגדלו.

• ניתנת רשת ביטחון לשלוש שנים. דהיינו, אם העבודה תיפסק מסיבה כל שהיא, או ההכנסות יקטנו, האדם יוכל לקבל את קיצבת הנכות כמו קודם, ללא כל בדיקה נוספת.

כמו-כן, על-פי החוק קיימת קצבה חדשה - "קצבת עידוד". קצבה זו תשולם במקום קצבת הנכות, למי שהכנסתו מעבודה עולה על הסכום שנקבע בחוק. כלומר, יישמר העיקרון, לפיו הסכום הכולל שתקבל מעבודה ומקצבה יהיה תמיד גבוה יותר מקצבת נכות בלבד.