תופעה ששמה אברמוביץ'

"פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', זוכה הפרס למצוינות ולמקצוענות בעיתונות הישראלית ע"ש העיתונאי שלום רוזנפלד, קיבל את הפרס בטקס חגיגי שארגן עבורו מכון חיים הרצוג לתקשורת, לחברה ולפוליטיקה, באוניברסיטת תל אביב" (עידן יוסף, News1).

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי משפיע-מכריע בישראל. ולא בצדק! הוא מתוחכם וערמומי הרבה יותר מאשר עיתונאי הגון. הוא משתמש בעיתונות ככלי פוליטי לכל דבר ועניין, רחוק מעיתונאות גרידא. אין לו עניין בפרשנות של 600 מילים, זה ארוך מדי לזמננו ובעיקר מייגע. מדוע להציע פרשנות מרחיבה את הדעת כשאפשר להשיג את המטרה (שאינה עיתונאית) במכתם קצר ובדימוי של מילה אחת בלבד?

אבל אמנון אברמוביץ' מכיר גם מכיר את רזי העיתונות וכל מרכיביה פרושים כנועים תחת ידו. הראייה שלו, כמו השמיעה וההבנה, הן אנוסות על-פי הדיבור. אוי, כמה שהוא אוהב לדבֵּר את עצמו לדעת. כמה מחוכמים-מתחכמים דבריו הקצרצרים. הקליפיים. מילים יפות. גבוהות. ומאחוריהן, היפוכן ממש. פעם חשבתי שהנבזות מדריכה אותו. טעות גדולה. שגיאה מרה. הוא פשוט הולך שבי אחר הניסוח וחושיו מתערפלים משיכרון התחביר. דבר אינו חשוב יותר מאשר סדר המילים בזו אחר זו למשפט מחץ המניע תנופה. והוא מצליח. ועם הצלחה לא מתווכחים.

הנה מה שהוא חושב ומציע לפרחי העיתונות: "להבין את מה שהם שומעים, לזכור את מה שהם מבינים, לנסח היטב את מה שהם זוכרים".

כל-כך "אברמוביצ'י". כל-כך מדויק ונכון! כפי שמסגרת והֶרֶף-רגע נתון הם כל עולמו של הצלם, כך הבנת השמיעה, זיכרון ההבנה וניסוח הזיכרון הם כל עולמו של העיתונאי. מי צריך יותר מזה. אלא שכאן אני נצרך לתוספתא במסכת יבמות פרק ח' ובה מסופר על בן עזאי, שלמרות היותו רווק, אמר: "כל מי שאינו עוסק בפריה וריביה מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט את הדמות (שופך דמים)". על זאת ענה לו ר' אלעזר: "נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן. יש נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים".

ואכן, אמנון אברמוביץ' זוכר גם זוכר היטב מה שהוא מבין וניסוח זיכרונו זה, הוא לעילא ולעילא. השאלה היא אפוא האם אמנון אברמוביץ' מבין מה שמשמיעים לו בוקר, צהריים ולילה. וכאן אציע לו שתי חוכמות משני חכמים נאורים שגם העילוי אמנון אברמוביץ' חייב לקבל:

"דע כי מי שלא יבין לשון אדם כשישמְעֵהוּ מדבר, יֵדע בלא ספק שהוא מדבֵּר אלא שלא יֵדע כוונתו, ויותר גדול מזה, שהוא ישמע מדבריו מילות, הם, כפי לשון המדבֵּר מוֹרוֹת על עניין אחד, ויזדמן במקרה שתהיה המילה ההיא בלשון השומע מורָה על היפך העניין ההוא אשר רָצָהוּ המדבר, ויחשוב השומע שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו" [הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שני, פרק כט].

"...וכל דבר שהדעת לא תַּכְחִישֶׁנוּ, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו ונאמין כי ככה אמיתו, ולא נגשש קיר כְּעִוְרִים ולפי צרכנו נמשוך הדברים, ולמה נהפוך הנראים לנסתרים? ואם יש מקומות שהם באמת נֶחְבָּרִים וּשניהם נאמנים וברורים, מהם בְּגוּפוֹת וּמהם במחשבות, כְּמִלָת בָּשָׂר וְעָרְלָת לְבָבוֹת, וּבעץ הדעת סוד יִנְעַם, גם הדברים הם אמת כְּמַשְׁמָעָם" [הפרשן אברהם אבן עזרא בהקדמה על התורה].