המשתתפים במשט שילחונו לאושוויץ - אז נסעתי...

במשט "פעילי השלום" (פעיל שלום = איש חמוש בנשק החותר לאלימות, כך מסתבר) הידוע לשמצה שנערך בשבוע שעבר, קראו נוסעי הספינה לנו, תושבי ישראל, לחזור לאושוויץ. אני הייתי שם בשבוע הכי סמלי שבו ניתן לבקר באושוויץ.

בבוקרו של אותו יום, עוד הייתי בהפגנה בקמפוס באוניברסיטת חיפה נגד הפגנת הסתה אלימה וגזענית של הסטודנטים הערביים, בה גם הותקפתי על-ידי סטודנטית ערבייה, וכבר בלילה הייתי במטוס בדרך לפולין, האדמה המגואלת בדם אחינו.

ובכן, אין שבוע יותר סמלי מהשבוע שעבר עלינו לביקור במחנות ההשמדה והכפייה של הצורר הנאצי.

הייתי שם באושוויץ, צפיתי במראות הזוועה, בשערות, במשקפיים, בתאי הגזים, בקברי האחים.

הייתי שם, והתחזקה בי התחושה שמלווה אותי כבר שנים - שמדינת ישראל היא לא דבר מובן מאליו, שעלינו לשמור עליה ללא הרף.

לא היה פשוט לדעת שבארץ נושבות רוחות מלחמה והסתה נגד המדינה שאתה כל-כך אוהב ושבשמה יצאת למסע זה, אבל הידיעה שבו-זמנית אתה מניף את דגל ישראל בגאווה על אדמת פולין המגואלת בדם, הייתה שווה הכל.

לצעוק "עם ישראל חי" בתאי הגזים ולהאמין בצדקת דרכנו, שני אלו חידדו את תחושת שליחותנו.

אני חוזרת לארץ הקודש מהמסע הזה באמונה שלמה בצדקת דרכנו, בצדקת מדינתנו, וקוראת לכל אותם "פעילי שלום" לנסוע לבקר באושוויץ לפני שהם שולחים אותנו לשם.

ומעל הכל - מצהירה אנוכי בגאווה, שאנחנו מכאן לא נזוז, עם ישראל לא יידע עוד אושוויץ. וחיילינו ימשיכו להגן על המדינה בגאון ובגאווה מפני הקוראים להשמידנו.