הפתרון היחיד: פרובינציות פלשתיניות

בנימין נתניהו היה חכם כשהסכים להקפיא את ההתנחלויות - תנאי תחמני של הפלשתינים ל"שיחות שלום" עם ישראל. אבו-מאזן המופתע הכריז בכעס שאין די בכך. סוף-סוף מתברר לעולם (מה שהיה ידוע לכולנו) שהפלשתינים אינם מעוניינים כלל בשיחות שלום איתנו. למעשה, אף יותר מכך - מהרגע שהנשיא ברק אובמה דיבר על ישראל כמדינה יהודית, הבין אבו-מאזן שהפסיד את "מלחמתו לשלום כפוי" ובנימין נתניהו ניצח (ולכן אובמה גם כועס על עצמו ועלינו בנושא...).

בנוסף, כיום, גם אבו-מאזן מבין את שהבין יאסר ערפאת לאחר הסכמי אוסלו: פתרון של שתי מדינות לשני לאומים יהווה אסון מבחינת הפלשתינים. "מדינה פלשתינית עצמאית" לצד ישראל תיראה כמו מפלצת גיאוגרפית מפוצלת, ללא גבולות טבעיים, ללא מוצא לים, ללא מוצא למדינה אחרת - למעט לירדן, שממשלה שנוא-נפשם. "מדינונת" ללא כל משאבים, עם כלכלה ממוטטת ועם תלות מוחלטת במדינת ישראל.

הפלשתינים מבינים כיום, כי כדי לקבל "מדינונת" לצד מדינת ישראל, הם יצטרכו לשלם בהכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, בביטול זכות השיבה לשטחי מדינת ישראל ובאי-קבלת פיצויים; ויהיה להם בקושי מעמד בכמה שכונות במזרח ירושלים, שהם יקראו להן כבדיחה בינלאומית הבירה הפלשתינית.

הפלשתינים אינם רק אויב, הם שונא. כבודם נרמס כי הפסידו בכל המערכות נגדנו. שום הסכם לא ימחה בעיניהם את השואה (נכבה) והביזיונות שהמיטו על עצמם, והם מאשימים בה אחרים - ובעיקר, כמובן, אותנו.

מצד שני, אנו יודעים (כולל השמאל שבינינו) שפלשתין הינה פיקציה שייסדה הליגה הערבית, ולמעט לאומנות איסלאמית אין להם מורשת חברתית או כל מורשת אחרת - חוץ מטרור כלפי יהודים עד כדי שיתוף פעולה של חאג' אמין אלחוסייני, מנהיגם הראשון, עם היטלר. מורשתם הפוליטית הפנימית מתאפיינת במאבקי דמים בין חמולות ובין קבוצות קיצוניות פחות לקיצוניות יותר. כאמור, הדבר היחיד שמאחד אותם הוא השנאה התהומית לישראל. לכן אסור לנו לאפשר הקמת שטן כזה לצדנו.

אין לנו אפילו שמץ של מכנה משותף איתם. לכן, כאשר מדי פעם מופיעות כתבות מלאות אופטימיות בתקשורת - המקומית והעולמית - לגבי עתיד השיחות שינוהלו - שיחות, שיביאו כביכול שלום, הבנה ו/או שיתוף פעולה - כולנו מבינים, שזה בבל"ת, שיש לעבור עליו לסדר היום, כי מאז אוסלו, בו קיבלו כמעט כל שרצו, כלום לא זז.

מעולם לא היו קיימים תנאים לשלום עם הפלשתינים, וכל ראשי ממשלות ישראל ידעו זאת. מנהיגינו תמיד באו ל"פגישות", ל"שיחות", או ל"כינוסי פסגה", כהיענות ללחצי הדיפלומטיה האמריקנית או האירופית, להראות "רצון טוב", לדחוף קצת תעמולה פרו-ישראלית, להראות לכל שלא אנו "סרבני השלום"; וגם כדי לומר ש"מביטים לעתיד בתקווה", והיה כבר מי שאמר שכל זמן שמדברים יותר, יורים פחות. אבל המציאות מוכיחה שכלבים נובחים - נושכים לפעמים (אינתיפאדה?).