דברי הימים של רוב המדינות משובצים בדרך כלל בדמויותיהם של מדינאים, פוליטיקאים, אילי הון ומהפכנים שניווטו את ההיסטוריה וקבעו את מהלכה. אבל בארצות-הברית שמור זה שנים מקום של כבוד גם למספר מצומצם של עיתונאים, ששמותיהם נחרתו בזיכרון הציבורי כמי שהשפיעו באופן דרמטי על מהלכים פוליטיים. ולא רק בזיכרון הציבורי: מעמדם כשחקנים מרכזיים בצמתים קריטיים מעוגן זה כמה עשורים גם בטקסטים אקדמיים, המצוטטים שוב ושוב.
כך, לדוגמה, ברור לכל ששדר הטלוויזיה אדוארד מורו היה האיש שהצליח ב-1954 לעצור את ציד המכשפות שניהל הסנטור ג'ו מקארתי נגד חשודים בקומוניזם; ב-1968 שינה וולטר קרונקייט בשידור מסייגון את הלך הרוחות הציבורי באמריקה ביחס למלחמה בווייטנם וגרם לנשיא לינדון ג'ונסון לוותר על תוכניתו להתמודד על כהונה נוספת; ושני הכתבים הזוטרים ב"וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, שחשפו את פרשת ווטרגייט, הם שהפילו את הנשיא ריצ'רד ניקסון מכסאו.
אז זהו. לא בדיוק. בעצם אולי בכלל לא. הפרופסור לתקשורת ג'וזף קמפבל, שיצא לחפש את האמת מאחורי האירועים הללו ועוד סיפורים תקשורתיים גדולים אחרים, מבקש לנפץ כמה מן המיתוסים המכוננים של העיתונות האמריקנית. בספרו החדש "Getting it Wrong", שיוצא לאור בימים אלה בארצות-הברית, הוא מציג את מסכת העובדות בעשרה אירועי תקשורת מרכזיים, וקובע כי יש פער עצום בין המציאות ובין הדרך שבה היא מצטיירת בזיכרון הציבורי ובחלק ניכר מהשיח האקדמי.
קמפבל אינו הראשון שמצביע על הפער בין המציאות ההיסטורית ובין המיתוס התקשורתי בפרשת ווטרגייט. חוקרים קודמים, ובהם סוציולוג התקשורת מייקל שודסון, כבר הזכירו למי ששכח כי לצד ה"פוסט" הלוחמני הסתערו על הבית הלבן של ניקסון עוד כמה וכמה גייסות; חוקרים פדרליים, חברי ועדת הסנאט שחקרה את הפרשה בראשות הסנטור סם ארווין וגורמים אחרים תרמו לא פחות מוודוורד וברנסטיין להפלת הנשיא.
המידע שכרך את החבל סביב צווארו של ניקסון - חשיפת מנגנון ההקלטה של כל השיחות שנערכו בלשכת הנשיא - כלל לא הגיע לכתבים, אלא נמסר היישר לוועדת הסנט. ללא ההקלטות הללו לא ניתן היה להוכיח שהנשיא עצמו ידע על הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית והיה מעורב אישית בנסיונות הטיוח של החקירה. הסנטור ארווין לא היה יכול להתמודד על חלקו בחשיפת השערורייה מול כוחם העצום של "כל אנשי הנשיא" - הספר ובעיקר הסרט, שהנציחו את צמד הכתבים ועורכיהם כציר המכונן של פרשת ווטרגייט.
עד כאן ווטרגייט. ומה באשר לוולטר קרונקייט והמפנה ביחס הציבור האמריקני למלחמה בווייטנם? ביולי שעבר, כאשר הלך לעולמו השדר הוותיק של רשת CBS,
הבאנו כאן את הציטוט שיוחס לנשיא ג'ונסון: "אם איבדנו את וולטר קרונקייט - איבדנו את האמריקני הממוצע". הציטוט הזה לקוח מספרו של דייוויד הלברשטם "The Powers That Be", כמו גם הקביעה כי "וייטנם הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה האמריקנית שעל סיומה הכריז מגיש חדשות".
לדברי קמפבל, אין כל הוכחה שג'ונסון ראה את השידור, וגם אין אימות לדברים שיוחסו לו. הספקות גוברים בעיניו ככל שמתרבות הגרסאות לדברי הנשיא. האם אמר ג'ונסון, "הפסדנו את האמריקני הממוצע", "הפסדנו את אמריקה" או "הפסדנו את המלחמה"?
זה אולי קטנוני, יאמרו המבקרים, אבל זוהי דרך עבודתו של קמפבל: הוא מבקש למצוא בתוך מסך העשן את הגחלת הלוחשת, לאתר מנין הכל התחיל. ואם לא די בכך, הוא מציין כי ג'ונסון עצמו לא הזכיר כלל את השידור של קרונקייט בספר הזכרונות שלו; ושגם אחרי השידור הכריז בתוקף שיש צורך במאמץ לאומי כדי לנצח בווייטנם. זאת ועוד: סקרי דעת הקהל הראו כבר לפני השידור שחלק ניכר מהציבור האמריקני שינה את עמדתו ומתנגד למלחמה.
כך גם באשר לאד מורו, שעצר כביכול באמצעות תוכניתו "See it Now" את הסנטור מקארתי. קמפבל מצא כי המפנה בעמדת הציבור בשאלת המרדף הפומבי אחרי כל מי שנחשב באהדה לקומוניסטים חל עוד לפני השידור המפורסם.
בראיון שהתפרסם
באתר הוצאת הספרים של אוניברסיטת קליפורניה, המו"ל של הספר, מגדיר קמפבל את המיתוסים התקשורתיים כ"ג'אנק פוד של העיתונות". מדובר, הוא מסביר, בסיפורים ידועים של התקשורת או עליה, שרבים מאמינים בהם, והם חוזרים ומצוטטים לעתים קרובות, אבל בבחינה קרובה הם מתבררים כמוגזמים במידה רבה. אנשים נוטים אחרי מיתוסים כאלה, קובע קמפבל, משום שהם מעניקים הסברים פשטניים למצבים סבוכים.
קמפבל טוען כי לטיפוח מיתוסים כאלה השלכות שליליות. "הם נוטים לעוות את ההבנה של תפקיד העיתונות ומקומה בחברה האמריקנית", הוא מסביר. "לעתים הם מעניקים לתקשורת הרבה יותר עוצמה מאשר יש לה בפועל. מיתוסים תקשורתיים גם נוטים להמעיט במורכבותם של אירועים היסטוריים למען פרשנות פשטנית ומטעה". לטענתו, הם עלולים גם לשחרר מאחריות את מי שבאמת היו אחראים לתהליכים מסוימים.
כדרכם של מיתוסים הם עלולים גם לחזק סטריאוטיפים, כפי שקרה למשל, לטענתו, לאחר שההוריקן קתרינה הלם בניו-אורלינס בשנת 2005. התיאורים שהביאו אמצעי התקשורת על היקף האלימות בעיר היו מזוויעים. מאוחר יותר התברר שהם היו מוגזמים, אך הם כבר גרמו נזק חמור לעיר ולתושביה דווקא בשעתם הקשה ביותר.
את הפרק הראשון בספר (
שניתן לקריאה כאן) מקדיש קמפבל לניפוץ מיתוס קלאסי, שבו עסק כבר באחד מספריו הקודמים,
ונסקר ב"עין השביעית" על-ידי אורן פרסיקו: ההנחיה ששיגר כביכול איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, מאבות "העיתונות הצהובה", למאייר פרדריק רמינגטון שנשלח לקובה: "ספק אתה את התמונות - ואני אספק את המלחמה".
קמפבל מציג שורה של נסיבות המצביעות על כך שהמברק לא יכול היה להישלח, שרמינגטון החליט לעזוב את קובה בניגוד להוראותיו, לכאורה, של הבוס; ובעיקר, שהמקור המרכזי לסיפור היה כתב הצהובונים ג'יימס קרילמן, שנודע לדבריו בחיבתו להפרזות סנסציוניות ודמיוניות. ב-1894, לאחר שקרילמן דיווח כי בעקבות מעשי הטבח שביצעו היפנים בעיר הסינית פורט-ארתור האנשים החיים שנותרו בעיר היו אלה שקברו את המתים, נכתב עליו בעיתון אחר שהתיאורים היו כה מנותקים מהמציאות, "עד שגם הגדרתם כהגזמה פראית תיחשב כמחמאה נדיבה".
מיתוס מודרני יותר, שגם הוא רווח שנים רבות, עוסק בפלישה האמריקנית הכושלת למפרץ החזירים בקובה בשנת 1961. כמעט כל אזכור של הפלישה בהקשר התקשורתי ממחזר את הטענה כי ערב הסתערות הנפל של הגולים הקובנים, נמנע ה"ניו-יורק טיימס" מלפרסם מידע שהיה ברשותו על הפלישה המתוכננת. העיתון עשה זאת, כך נטען, מתוך היענות לבקשות או לחצים של הבית הלבן.
טעות, פוסק קמפבל גם במקרה הזה. לדבריו, העיתון דווקא פירסם ידיעות מפורטות ובולטות על התוכנית ערב הפלישה. המיתוס הזה התפתח, הוא מסביר, על-רקע משבר הטילים בקובה, שבו אכן ביקש הנשיא קנדי מה"טיימס" לעכב פרסום של ידיעה על המתרחש באי כדי שלא לחבל במאמציו להביא את המשבר לסיומו.
בין המיתוסים שמוצא קמפבל בעשור האחרון גם פרשת החיילת האמריקנית ג'סיקה לינץ', שנפלה בשבי הצבא העירקי ב-2003, בימים הראשונים של מלחמת המפרץ השנייה. ה"וושינגטון פוסט" הפך אותה באחת לגיבורה כאשר דיווח כי טרם לכידתה הספיקה לירות בכמה חיילים עירקים. כתבי העיתון ועורכיו חשו כנראה צורך לייצר דמות הרואית, במיוחד משום שמדובר באשה, אבל אחר-כך התברר כי למידע הזה לא היה בסיס.
מיתוס נשי אחר שנבחן על-ידי קמפבל נוגע באחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של התנועה הפמיניסטית בארצות-הברית, "שריפת החזיות" בספטמבר 1968 באטלנטיק-סיטי שבניו-ג'רזי. האקט הדרמטי דבק בתנועה לשחרור הנשים מאז אותה הפגנה, למורת רוחן של פמיניסטיות רבות. רובין מורגן, ממארגנות האירוע, הכחישה לימים בתוקף כי חזיות הועלו על המוקד והתעקשה שמדובר ב"מיתוס תקשורתי" נטול בסיס.
קמפבל ביקש לדעת מה קרה באמת. האם אכן, בעיצומה של הפגנה נגד תחרות "מיס אמריקה" שנערכה באותו ערב, פשטו נשים את חזיותיהן, שאותן הגדירו כ"כלי עינוי", והעלו אותן באש? הוא לא מצא תיעוד מפורט לאירוע בעיתונים שעותקיהם שמורים בארכיונים ממוחשבים. היה עליו לעלות לרגל לספרייה הציבורית באטלנטיק-סיטי כדי לאתר שם, בין דפי העיתון המקומי, "האטלנטיק סיטי פרס", את הדיווח על ההפגנה.
מתברר ששריפת החזיות אינה מיתוס דמיוני, כתב קמפבל בטור באתר
האוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון, שם הוא מכהן עתה כפרופסור לתקשורת. כותרת הידיעה שהופיעה בעמ' 4 למחרת ההפגנה הייתה "הבליץ של שורפות החזיות על הטיילת". בטקסט עצמו נכתב, בין היתר, כי "חזיות, מחוכים, רפידות להגדלת החזה, מכשירי תלתול ועותקים של מגזינים לנשים" הועלו באש בתוך פחית שעליה נכתב "פח האשפה של החירות".
קמפבל לא הסתפק בכך ואיתר את ג'ון כץ, שנכח במקום ככתב צעיר. כמה עשורים מאוחר יותר, זכר כץ את האירוע היטב: הייתה שם אש, וחזיות בערו לצד פריטי לבוש אחרים, אבל הייתה זו בסך-הכל להבה קטנה שכובתה במהירות. קמפבל מגדיר את האירוע הזה לא ממש כמיתוס שהופרך, אלא רק "מיתוס של ניואנסים": התמונה שהתקבעה בשיח התקשורתי הייתה דרמטית בהרבה מזו שהתרחשה במציאות. לא היו שם עשרות נשים שהשליכו בזעם את חזיותיהן אל המוקד, אלא כמה חזיות שנשרפו בתוך קופסה קטנה, והאש כובתה במהרה.
הספר טרם הגיע לחנויות, אבל זכה כבר לביקורת מוקדמות בכמה כתבי-עת. זה אולי הספר הטוב ביותר על עיתונות בשנים האחרונות, כתב עליו אנדרו פרגוסון ב"קומנטרי", ובוודאי החתרני שבהם. גם מבקר המדיה של כתב-העת המקוון "סלייט", ג'ק שאפר, שיבח את מתודולוגיית המחקר הדקדקנית של קמפבל ואת תוצאותיה. מבקרים אחרים טענו שיש מידה של הגזמה בכמה מטיעוניו.
קמפבל עצמו אומר כי המטרה העיקרית של ספרו הייתה להזכיר לעיתונות שאחריותה היא להציג את התמונה כפי שהיא, ולא ליצור תמונה שגויה, מופרזת או מוגזמת. וגם למי שחוזר לאירועים מן העבר - עיתונאים ואקדמאים כאחד - לא להסתפק בציטוט ממוחזר של קביעות או אמירות, אלא לבדוק את הדברים בעצמם.
עוד בנושא:
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
