לא לפחד מלאומיות טבעית וצודקת

את תוצאותיו של הניסוי הבא במרבית כיתות הלימוד בישראל ניתן לנבא. נשאל את התלמידים על אירועים חשובים בהיסטוריה היהודית, ואת האירועים שיציינו התלמידים נמקם על ציר זמן שיתחיל מנדידת אברהם אבינו מאוּר כַּשְׂדִּים ויסתיים ב"עופרת יצוקה". צפיפות ההתרחשויות תאלצנו לכתוב את האירועים בכתב קטן ובתמציתיות עד בערך למרד בר-כוכבא. משם ואילך, לעומת זאת, יישאר הציר בלתי מוכתם (אפשר למעט גירוש ספרד) עד אולי הקונגרס הציוני הראשון, שעמו מתחדשת ההיסטוריה היהודית לאחר כאלפיים שנות דממה.

אצל הבוגר החילוני של מערכת החינוך הממלכתית פעורה תהום בין יהודי שהתהלך בגבעות שומרון לפני אלפיים שנה לבין יהודי המתנחל בהן היום. טבעי שירגיש כי מדובר למעשה בשני עמים שונים, מאוחדים בתווית בלבד. הוא עצמו הינו לכל היותר צאצא רוחני של קבוצת אירופים בני דת משה מן המאה התשע-עשרה, שנוכח רדיפות ודיכוי הכריזו על עצמם כעם נפרד, והחלו להסתנן לארץ זרה ורחוקה תוך הישענות אמוציונלית, אולי גם צינית-משהו, על זיקה היסטורית מעורפלת בת אלפיים שנה.

ציונות היא רק ריאקציה לאנטישמיות, ואם כלל יש לאותו בוגר מענה ל"למה לא אוגנדה?", זה שההתיישבות פה ולא במקום אחר הייתה הנתיב היותר מעשי לכינון מדינה יהודית, בהתחשב ברגשותיהם המיסטיים של יהודים רבים ושל אוהדיהם הנוצרים. אצלו אין זכות שיבה היסטורית אלא רק התיישבות מכורח, משום שאינו יכול לקבל "הבטחה אלוהית", ומכיוון שקשרי דם לישראלים קדמונים הם בעלי חשיבות רק עבור הגזען. לא התנ"ך אלא הצהרת בלפור היא מקור אדנותו על ארץ זו.

אך עם כל הכבוד לבלפור, בכל זאת קצת קשה להסביר באיזו זכות מעניק בריטי אחד ליהודי את ארצו של הערבי. יהיו היהודים אומללים ככל שיהיו, מדוע על ערבים מוסלמים בפלשתינה להקריב את ביתם כדי לפתור בעיה אירופית בין נוצרים ליהודים? ומכאן תחושת האשם. ומכאן הגישה המתנצלת. ומכאן פיצול האישיות המוליד את פיצולה של ארץ: לא להקיא ולא לבלוע. לא לכבוש משום שלא באמת שלנו, לא להסתלק משום שאין לאן. חלוקה.

גישה זו הפותחת את הנרטיב הציוני לכל המוקדם בסוף המאה התשע-עשרה, ולרוב בשואה, שימשה גם את ההסברה הישראלית מזה זמן רב, אצל ממשלות שמאל וימין כאחד (הגם שאת מסקנותיה לא בהכרח הזמינו במודע), שהקפידו לדבר המון פייסנות, ביטחון ונִרדפוּת, וקצת, אם בכלל, זכויות לאומיות, ובלבד שלא להצטייר בעיני העולם החופשי כצד ה"משיחי" וה"חשוך" בסכסוך.

גישה זו גם מוצאת ביטוי נהיר בהסברה של פרופ' אלן דרשוביץ, המשפטן האמריקני הפרו-ישראלי, שאינו בור בנושא התוקפנות והאנטישמיות שבשורשי הישות הפלשתינית, אך מתוקף השקפתו החילונית-אתאיסטית, שלכאורה אינה סובלת מושגים כמו "בעלות יהודית-היסטורית על ארץ ישראל", גורס תוכנית חלוקה כהסדר סופי, הוגן ורצוי (בניגוד לבלתי נמנע או להכרחי גרידא). כל זאת על שום היעדר המרכיב הלאומי בחינוכם של יהודים מבולבלים רבים.

בלאומיות אין הכוונה להמצאה האירופית של המאה התשע-עשרה, כפי שאכן מגדירים אותה חוקרים והוגים אחדים, אלא לזו שהינה ביטוי מתקדם של יצר השבטיות המתקיים בכל אדם בכל תקופה, גם אם כוחות מלאכותיים - פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים - מעיבים עליו לעתים. מדובר בלאומיות כתופעה שהתקיימה משחר ההיסטוריה, בכל מקום בו קבוצת אנשים או שבטים הגיעה לדרגה רוחנית-תרבותית כזו שאיפשרה התאחדות סביב מושגים מופשטים כמו מולדת ועם, במשמעותם העמוקה יותר מזו של סתם טריטוריה ושבט.

הרגש הלאומי כאהבה רומנטית

הישראלי שלמענו נכתב מאמר זה, פוטר את הלאומיות כתופעה בלתי רציונלית ומזיקה. טענתו, הנכונה, היא שאין סיבה שכלתנית להבדיל בין בני אדם על בסיס מוצא, לשון, תרבות או דת בלבד. בעיניו, האפליה שבבסיס ההשקפה הלאומית רק תחמיר ותנציח את השסעים ואת הסכסוכים בקרב המין האנושי, במקום לקדם את האחדות והאחווה. אלא שביקורת זו משולה למי שהוגה בתופעה של סכסוכי הדמים המשפחתיים בחברות ובתרבויות מסוימות בעולם, ובמקום שיציע אכיפה של החוק וחינוך לסובלנות, הוא רק מצביע על חוסר הרציונליות והאפליה שאמנם מצויים בבסיס התא המשפחתי, וקורא להעבירו מן העולם, בשם האחדות והשוויון...

הלאומיות היא טבעית, מחויבת המציאות ונחוצה לאושר האנושי, וככזו היא גם צודקת, גם אם זו מבוססת על אפליה. מידת הרציונליות או הפונקציונליות שבה, בדומה למוסד המשפחה, היא בלתי רלוטית לחלוטין, (ואילו כדי להמחיש את אותה טענה, ממשיל זאב מגן במאמרו, את הרגש הלאומי לאהבה רומנטית). וייתכן שלא היה זה מקרה שבריה"מ, שנכשלה בניסיונה לדכא את רגשותיהם הלאומיים של נתיניה ולהחליפם בסולידריות מעמדית, גם קיוותה לעתים לפרק את התא המשפחתי, בהתעלמותה הקנאית מטבע האדם.

החלוקה האנושית העיקרית שראוי שתבוא לידי ביטוי בסדר העולמי היא אם כן ברמת הלאום, בניגוד לרמת המעמד (סוציאליזם), הגזע (נאציזם), המעצמות (אימפריאליזם) או בשום רמה בכלל (קוסמופוליטיות). הסוציאליזם הוא אוטופי, הנאציזם הוא פסבדו-מדעי, האימפריאליזם מוליד דיכוי, והקוסמופוליטיות היא בלתי מעשית. רק הלאומיות הוכחה כעקבית, צודקת והכרחית.

מי שאינם לומדים ומפנימים זאת, מי שחסרים תודעה לאומית, מביטים על נושאים לאומיים ברזולוציה בלתי מתאימה, ממוקדת מדי במרחב ובזמן, עיוורת לקשרים בין בני אדם בהווה ובין הדורות לאורך ההיסטוריה. בכך הם משולים למי שמביט בקולאז' של אלפי תמונות קטנות, אך נותר עיוור לתמונה הכללית האחת המורכבת מהן. מפרספקטיבה שגויה זו מגיעה המחשבה הלאומית לכדי אבסורד. וכך הם שואלים את עצמם במבוכה - כיצד ייתכן שליהודי שנולד וגדל באירופה או בקווקז או בצפון אפריקה, יש בעלוּת על ארץ ישראל ולא לערבי שחי בה כל חייו? העיוורון לתמונה הכללית נובע מיתר קירבה. על-ידי לקיחת צעד אחורה, נראה בקלות מעבר לאוסף העצים, ונבחין גם ביער.

בשנת 1492 כבר שלטו המוסלמים בדרום ספרד כמעט 800 שנה. מן הסתם, בנקודת זמן זו לא נותר עוד בחיים אף ספרדי שראה בעיני בשרו שלטון נוצרי בדרום חצי האי האיברי. תושביו המוסלמים, באותו זמן, חיו שם כבר מספר דורות. ובכל זאת היה רק טבעי וצודק שהספרדים יכבשו חזרה את ארצם מידי הפולשים המוסלמים מיד כאשר הזדמנה להם שעת הכושר, כפי שאכן עשו באותה שנה.

כאוסף פרטים המנותקים זה מזה ומן העבר (כפי שלא במקרה מתעקשים לעשותנו מתנגדי הציונות), הם כבשו ארץ זרה ויצרו מציאות חדשה. אך כלאום, כספרדים בני ספרדים, הם שחררו מולדת ישנה והחזירו את המצב לקדמותו, ואכן מרבית ההיסטוריונים, כמו גם המעיין ההדיוט, רואים זאת כך באופן טבעי ובלי לתת על כך את הדעת. ממרחק הזמן, כולנו רואים בקלות את הקולאז'.

"הלאומיות הפלשתינית" - מלאכותית ומחושבת

אך האם באמת העם היהודי שאיבד את ריבונותו לרומאי ואת ארצו לערבי, הוא אותו עם יהודי שכבש והשתלט על ארץ ישראל כעבור כמעט אלפיים שנה? מה קושר את היהודי לאבות אבותיו הקדמונים, שהיו בוודאי שונים וזרים בהרבה בחינות, יותר מאשר לשכנו הגוי החולק עמו סממנים תרבותיים רבים? האם ניתן כלל לדבר על עם יהודי, כאשר זמן כה רב יהודים היו מפוזרים בכל רחבי תבל, מפוצלים לקהילות אינספור? האם העם היהודי לא נמוג מזמן והותיר אחריו רק דת יהודית כהד או כצל של הדבר האמיתי?

אלא שהדת היהודית אינה מאפשרת מצב כזה, שכן בשונה מדתות אחרות, זוהי דת לאומית ביסודה. גם כאשר יעלם אחרון הנוצרים, הנצרות תהא דת חיה בפוטנציה, משום שבכל רגע מישהו עלול להיתקל בברית החדשה ולהיתפס להטפותיה. אך אחת היא כמה מיליוני מאמינים גויים תרכוש לה הדת היהודית - ביום בו (חו"ח) ימות היהודי האחרון, היהדות תמות איתו. האם ניתן להעלות על הדעת יהדות בלי העם הנבחר? דת משה, בלי יוצאי חלציהם של שלושת האבות? מהי היהדות בהיכחד זרע אברהם עמו כרת ה' את בריתו, "מכל העמים"? זה פשוט: אין דת יהודית בלי העם היהודי.

ולא היה עם יהודי, אלמלא דת ישראל ("יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם", כתב אחד העם). באמצעות ציווים דתיים-לאומיים נגד התבוללות וטמיעה, וקנאות מופתית לשמירת הזיכרון, נשמר העם היהודי לאורך מאות שנות גלות מפני טמיעה, נוכח לחץ עצום, לעתים קטלני, לעשות כן. השפה נהגתה בתפילה. הזיכרון נחגג בחגים. דמעות נשפכו על חורבן בית המקדש הרבה לאחר שהלך לעולמו אחרון העדים היהודים לאסון הלאומי. הזיקה למולדת הישנה מצאה ביטוי בכל אחד מהיבטי החיים השונים, עד שיהודי לא הורשה לאכול פרוסת לחם, לא כל שכן להתחתן, בלי להתפלל לאלוהיו שישיבוֹ לירושלים.

אפילו קשר הדם שרד, כפי שהודגם במחקרים גנטיים המצביעים על מוצא משותף, מזרח תיכוני, פטריליניארי בעיקר, כמעט לכל היהודים בעולם (באופן מדהים ניכר גם שלכוהנים מוצא משותף הייחודי להם בתוך העם היהודי, המתוארך בערך לזמנו של אהרון, הכהן הראשון במקרא). ניתן אף לזהות תכונות אופי לאומיות שרכשו היהודים מאבותיהם, אולי הרחק אחורה עד ליוצאי מצרים, או לכל הפחות למחבר הסיפור. ומי שיתעמק בתולדות עמו לא ימצא פערים או נתק אלא רציפות, כל הדרך מראשוני המתנחלים, עבור בבנאי הבית הראשון, קנאי בית שני, חכמי התלמוד, קורבנות הצלב, משוררי ימי הביניים, מגורשי ספרד, נרצחי הפוגרומים, מייסדי הציונות, מורדי הגטאות, לוחמי המחתרות, וכלה בקוראי מאמר זה.

ומה עם הלאומיות הפלשתינית שמהותה ותביעותיה סותרות את הלאומיות היהודית? בעוד שבגלל דוגמאות טרגיות כמו של העם היהודי התקבל במערב עיקרון ההגדרה העצמית, היה זה רק הכבוד המערבי להגדרה עצמית שהוליד מלכתחילה את העם הפלשתיני - ככלי ניגוח במדינת ישראל ותו לא. אין זו לאומיות המבוססת על לשון, דת, מורשת, מנהגים, היסטוריה או אפילו על שם מקורי (פלשתינה הוא השם שנתנו הרומאים לארץ ישראל לאחר שהביסו את היהודים, הרבה קודם להתנחלות הערבים), אלא לכל היותר לאומיות המושתתת על שנאה משותפת כלפי עם אחר ומדינתו. זו אף אינה לאומיות שבאה לידי ביטוי במאבק עקבי לריבונות: הפלשתינים לא קבלו על החיים תחת כיבוש ירדני ומצרי בלתי חוקי שנמשך עד 1967. ולא בכדי: "כובשיהם" דאז היו בכל מובן אפשרי בני עמם, שכן לאומיותם האמיתית היא בפשטות ערבית, זו אשר כבר זוכה להגדרה עצמית ביותר מעשרים מדינות ריבוניות.

ה"לאומיות הפלשתינית" היא היפוכה של תופעה ספונטנית, אותנטית ועממית שפרצה מלמטה למעלה. זוהי ישות שהוקמה מלמעלה למטה, ממומנת ונתמכת על-ידי מדינות ריבוניות שכנות לצורך הכשרת מלחמת כיבוש והתרחבות, ובקיצור - אימפריאליזם דה-פקטו, כלומר האנטיתזה של הלאומיות. אם הפיקציה הפלשתינית עודנה קיימת היום, זה רק בזכות תעמולה עקבית של האויב, ובגלל כניעת התקשורת הישראלית למונחיו, החינוך הישראלי הלוקה בחסר, והרסנית מכולם - ההכרה הישראלית בפלשתינים בהסכם קמפ-דיוויד, אם כל חטאת והמסד לאוסלו ולשאר.

עלייתו של הלאום הפלשתיני כשחקן מדיני לגיטימי בתודעת הישראלי, לא הייתה מתאפשרת אלמלא נעשתה בד-בבד עם היחלשות התודעה הלאומית היהודית. רק מי שאינו תופס את גודל הפלא והפאר הגלומים בעם יהודי בן אלפי השנים, יוצר ספר הספרים וממייסדי הציוויליזציה המערבית, יכול לכבד כל כך את תביעותיו של "לאום פלשתיני" בן כמה עשרות שנים, מוליד הטרור הבינלאומי והוגה המחבלים המתאבדים.

אך נקודת המוצא הלאומית אינה רק נכונה ומועילה - היא מרוממת; לא רק נחוצה לחוסנו של העם - גם רצויה לאיכות קיומו. היא מאפשרת ליהודי זהות המשתרכת אחורה עד הרבה לפני שנולד, ושתהיה בנמצא גם זמן רב אחרי שימות. כל יהודי שאינו מבין חלק ממה הוא, שמימדי עולמו, רוחב זהותו ועומק שורשיו כה עלובים בקטנותם, הוא טרגדיה לעמנו.