מוכרי הישועות

"בני המשפחה שהתוודעו למקום הקדוש - קבר הצדיק משטפנשט, הזדרזו לפקוד את המקום הקדוש. התפילות פעלו את פעולתן! הבדיקה הבאה שנערכה לחולה הצביעה על הלא-יאמן: הגידול הממאיר נעלם כלא היה. אפס. הגוף היה נקי".

זהו אחד הסיפורים בעלון, הצבעוני כולו והמודפס על נייר כרומו, של מוסדות שטפנשט, אשר הופץ בסוף השבוע בבתי הכנסת. ביום ראשון הבא יחול יום הזיכרון של האדמו"ר משטפנטש, וזוהי כמובן ההזדמנות ב-ה' הידיעה להביא לידיעת הציבור את נפלאות קברו. אה, כן: וגם לאסוף תרומות.

בעמוד 2 בעלון מוסבר כמה תעלה הנצחה בבית המדרש החדש וכיצד ניתן לתרום בצורה שוטפת. בעמודים 9-8 - כמה תעלה השתתפות בבניית "המוסדות הקדושים". בעמוד 10 מופיעים התעריפים של השתתפות בשני ספר תורה. ובין לבין - סיפורי מופתים ונפלאות על עקרות שנפקדו וחולים שנרפאו ושידוכים שנרקמו והפסדים שנעלמו.

בואו נאמר זאת בבירור: זו אינה יהדות. זו עבודת אלילים. אליל אינו בהכרח פסל של עבודה זרה; הוא יכול להיות גם בשר ודם. וזה לא בהכרח "כוכב נולד" או מייקל ג'קסון; גם רב יכול להפוך לאליל. כאשר הפנייה לרב היא תחליף לפנייה לבורא עולם - זוהי עבודת אלילים.

אינני בא לכפור לרגע בכוחה של תפילה בידי צדיקים ועל קבריהם. אנו יודעים ש"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". אנו יודעים שלצדיקים שהלכו לעולמם יש כוחות בעולמות העליונים. כל אלו - מסתרי התורה והיהדות, שרק מעטים יכולים לרדת לעומקם, אך הם חלק מאמונתנו. מה שאינני מוכן לקבל, ודומני שגם היהדות אינה מוכנה לקבל, הוא הפיכת הטפל לעיקר.

בימים הנוראים אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". מדוע משפט זה מתחיל ב-ו' החיבור? ללמדנו שמדובר כאן בשרשרת שלא ניתן לנתק אף אחת מחוליותיה: גם תשובה, גם תפילה וגם צדקה. יתרה מזאת: מעל מילים אלו נכתב במחזורים "צום, קול, ממון" - והגימטריא של כל אחת מן המילים היא 136: ללמדנו שכולן שוות. ומצד שני - יש חשיבות גם לסדר. קודם כל תעשה תשובה, אחר-כך תתפלל, ועל אלו תוסיף את הצדקה.

מה שאנו רואים בדורות האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, הוא שבירת השרשרת והנחה כאילו די בצדקה. את התפילה נשאיר לצדיקים ומהתשובה נשכח לגמרי. נשלח כסף - והכל יהיה בסדר. נקנה מטר בבית המדרש, נרכוש אות בספר התורה, נממן 40 ימי תפילה בכותל, נזמין את יין הישועות - ושלום עלייך נפשי.

לא זו דרכה של היהדות. כל אלו מעשים חשובים, אך הם אינם העיקר. חסידים מספרים על ר' ישראל מרוז'ין, אליו באו בעל ואישה בבקשה שיתפלל שיזכו לילדים. אמר להם ר' ישראל: התעריף הוא 50 זהובים. הסבירו השניים שהם עניים מרודים, ושיוכלו אולי בקושי לגייס את מחצית הסכום. אך ר' ישראל התעקש: 50 זהובים ואף פרוטה פחות. פנתה האישה לבעלה ואמרה: בוא נלך הביתה, גם הקדוש ברוך הוא יכול לעזור. כאשר יצאו השניים, אמר הרבי לחסידיו: זה מה שרציתי לשמוע.

ושוב יש להדגיש: חשוב מאוד לתת צדקה תמיד, ובפרט בשעת צרה. כבר פסקו חז"ל שהנודר צדקה על-מנת שבנו יחלים ממחלתו - הריהו צדיק גמור. גם ספקנים וציניקנים שבדורנו עומדים נפעמים מול מקרים בהם תפילה על קברו של צדיק, שלא לדבר על תפילתו של צדיק חי, משנים סדרי עולם. אך מתי? - כאשר האדם עצמו הנזקק לישועה, עושה את שלו: מתפלל בעצמו, עושה מעשים טובים בעצמו, מסייע לנזקקים בעצמו.

מה שקורה הוא, שתרבות האינסטנט משתלטת יותר ויותר גם על חיי הדת והאמונה. כולנו רוצים הכל כאן ועכשיו, קל וחומר - בשעת צרה. אין לנו סבלנות לתהליכים סדורים וארוכים. לתוך צורת החשיבה הזו נכנסים מוכרי הישועות, ועושים מזה ביזנס לגמרי לא רע.

תפסיקו את זה. תחזרו ליהדות האמיתית והטהורה. תבטיחו שהסיוע יינתן לכל מי שנזקק לו, בלא קביעת תעריפים. תבהירו שקודם כל על האדם לתקן את עצמו ורק אחר-כך לבקש עזרה חיצונית. יהדות אינה מיקרוגל ואינה קפה נמס. יהדות היא עבודת הלב והנשמה, עבודתו של כל אדם על זכויותיו ושמירת כל אדם את חובותיו. כל השאר - חשוב, מועיל אבל תוספת בלבד.