ימין ושמאל: על הידלדלותה של הרוח

"עונת הציד החלה" הכתירו בעיתון 'הארץ' את קריאתם האמיצה של חברי-כנסת ובראשם שר החינוך לבדוק את ההטיה האנטי-ציונית באקדמיה, ובעיקר את הקלות שבה מרצים המקבלים את שכרם מהמדינה קוראים לחרם אקדמי, כלכלי, תרבותי ופוליטי עליה. איזו אירוניה: מי שאבותיהם המציאו את ה"סזון" למדו לצווח "מקארתיזם", כל אימת שהחלק הבריא בציבור הישראלי מתקומם נגד מגמות ההתאבדות המסתמנות בתוכנו.

האמת היא שעונת הציד של מדינת ישראל נמצאת בעיצומה, בחסות גורמים חתרניים שמזמן אינם מתעניינים באמת, לא כל שכן במדע או בתרבות אלא אם אלו קשורים ב"חשיפת" פשעיה התרבותיים והפוליטיים של ישראל.

כמו במקרה של "הקרן החדשה לישראל" כך גם במקרה של הדוח החדש של תנועת "אם תרצו" על הפוליטיזציה החד-צדדית במוסדות להשכלה גבוהה, שיטת הפעולה היא סטליניסטית ידועה: דה-לגיטימציה של מגישי הדוח והאשמתם ב"סתימת פיות".

השקר הזה כל-כך זועק לשמים. בעשרים השנים האחרונות אני נמצא במערכת האקדמית, מסתובב באוניברסיטות ברחבי הארץ, משתתף בכינוסים אקדמיים, צורך כתבי-עת מדעיים, ומניסיוני הרב אפשר לומר במלוא האחריות שהדוח של "אם תרצו" הוא קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר. בידי דוגמאות למכביר.

אין דמוקרטיה אמיתית באקדמיה הישראלית. אין עימות לגיטימי ובריא בין עמדות שמרניות לליברליות, משום שאין כיום לגיטימציה ברוב האוניברסיטות הישראליות לעמדות שמרניות או ציוניות. אין כמעט סיכוי לחוקר בעל עמדות כאלה להתקדם מבחינה מקצועית ברוב המחלקות למדעי הרוח והחברה. כל מי שיגיד לכם אחרת, הוא מאחז-עיניים. הדברים דומים להפליא למצב בתקשורת הישראלית - למעט בעיתון שאתם אוחזים בידכם, אין כמעט סיכוי לעיתונאי כלשהו בעל עמדות שמרניות או ניאו-שמרניות, ימניות, דתיות וכולי (ובמקרים רבים אפילו ציוניות רחמנא לצלן) להתברג באחד מגופי התקשורת הידועים - בעיתונות הכתובה, באינטרנט ובתקשורת האלקטרונית.

סטודנט החושב על קריירה אקדמית מבין עד מהרה את מקבילית הכוחות המעוותת הפועלת באקדמיה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. ככל ש"תחשוף" את פשעיו של העולם המערבי הקולוניאליסט והפוסט-קולוניאליסט, ובמקרה שלנו - ככל שתחשוף את "פשעיה" של ישראל, את ה"מיליטריזציה" הפושה בה, את קלישות טענותיה ההיסטוריות, המוסריות, הפוליטיות, הגיאוגרפיות, הדתיות וכן הלאה - בקיצור, ככל שתפגע בחברה שממנה אתה ניזון - יש לך סיכוי רב לאין שיעור לקבל משרת הוראה ומחקר באקדמיה הישראלית (וכן בחו"ל) לעומת חוקרים בעלי עמדות ציוניות "ישנות".

ולא רק כניסה למסלול האקדמי, אלא התקדמות במעלה הדרך, כרוכות לחרפתנו בעמדות הפוליטיות שהחוקר מזוהה איתן מחוץ למחקרו. הנה המקרה של פרופסור אברהם דיסקין שפרסם יותר מאמרים בכתבי-העת המדעיים היוקרתיים מאשר כל עמיתיו ביחד, ובכל זאת, בכל פעם שתיקו המרשים הגיע לוועדת המינויים, נעצר בתואנה כזאת או אחרת. את התואר האחרון, פרופסור מן המניין, לא קיבל. דיסקין, מחשובי החוקרים של מדעי המדינה כיום, ניבא את כישלון הסכם אוסלו והיה ממנסחיה של החוקה האלטרנטיבית שהעמיד המכון לאסטרטגיה ציונית מול המכון הישראלי לדמוקרטיה. אלף תירוצים לא יטהרו את החרפה הזאת. וזה רק מקרה אחד מני רבים.

בישראל מהלכים עשרות רבות של דוקטורים צעירים שאיתרע מזלם והם (או נושא מחקרם) מחזיקים בעמדות שאינן מתאימות למגמה הדומיננטית באקדמיה, ולכן הם חסרי עבודה. טוב יעשו שר החינוך וגורמי הקואליציה אם יקדמו הקמת מכוני מחקר ניאו-שמרניים (לא רשמיים) שיוכלו לקלוט את הכוח האינטלקטואלי הזה. אירועי התקופה האחרונה מוכיחים ביתר-שאת שאם הציבור הציוני והיהודי חפץ חיים, אסור לו להסתמך על האקדמיה והתקשורת במתכונתן הנוכחית, ואם אי-אפשר לשנותן מבפנים, יש להקים אלטרנטיבות ראויות, ממש כפי שעשו הניאו-שמרנים בשנות השבעים בארה"ב.

עיתון 'הארץ' מהלך אימים על שר החינוך גדעון סער כמו על גורמים ניאו-שמרניים נוספים הנמצאים בעמדת ההנהגה הראשית. בכך הוא מהווה (לא מהיום) שופר לאותם מוקדי כוח אנטי-ציוניים ואנטי-ישראלים באקדמיה. אין מה להשגיח בצווחנים הללו; להפך, יש לבדוק לעומק את חרפת הדה-ציוניזציה של האקדמיה הישראלית. הן חפצי חיים אנחנו.