שמא יאמרו

לכך יש שתי תשובות, בשני רבדים. האחת מתקשרת לדברינו הקודמים. בשעת משבר ומבחן, על ההנהגה לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר והראויות ביותר, מבלי להתחשב בשאלה מה יאמרו ומה יחשבו. שתי החלופות שהציעו יתר החכמים - להקריב את הבהמה או להרוג את בר קמצא - היו הנכונות בנסיבות המקרה. יש כאן פיקוח נפש, יש כאן מצב חירום; צריך לפעול מיד, ואת ההסברים לדעת הקהל אפשר לתת אחר-כך.

ענוותנותו של ר' זכריה - קרי: חשיבתו לפיה אל להם לחכמים להתנשא מעל העם - הייתה הרסנית. ענווה היא מידה טובה, אך גם היא - כמו ההיצמדות לדין היבש - תלוית זמן, מקום ונסיבות. מנהיג צריך להיות ענו בינו לבין עצמו, לא להתפתות לסממני שררה וכבוד - אך להיות תקיף מול העם, לקבוע כיוון, להחליט ולבצע.

התשובה השנייה והעמוקה יותר היא, שלא כל מנהיג יכול להתיימר להניח מה יחשוב העם. כדי לעשות זאת, עליו להיות רבן יוחנן בן זכאי - לא רק מבחינת הגדולה בתורה, אלא גם מבחינת הקשר אל העם. את ריב"ז אנו מוצאים לומד ומלמד בבתי מדרש מלאים וצפופים, יושב ודורש בפתח בית המקדש, כחבר בסנהדרין, מתמודד שוב ושוב עם הצדוקים, מקדים שלום לכל אדם ברחוב ואפילו לגוי, כמי שיש לו תלמידים נאמנים המסכנים את חייהם למענו ביציאה מירושלים הנצורה.

לעומת זאת, הסיפור שלפנינו הוא אחת משתי ההופעות היחידות של ר' זכריה בן אבקולס בתלמוד כולו; בפעם השנייה אנו שומעים על מנהג מסוים שלו בדיני שבת בביתו. ההופעה שלו במקדש היא כנראה יציאה נדירה שלו מפתח ביתו, איננו שומעים על תלמידים שהיו לו, איננו יודעים מי היו רבותיו. לכן, מותר להניח שר' זכריה היה מסוג מי שמכונים באידיש "צדיקים בפרווה": כאלו המתכסים בפרווה כאשר חם להם ובכך דואגים לעצמם, במקום להדליק את האש באח וכך לחמם גם את הסובבים אותם.

הלקח הוא, שעל-מנת לקבוע מה חושב העם ומה הוא עלול לחשוב ומה עלול לנבוע מכך - לשם כך צריך להיות כמו ריב"ז ולא כמו ר' זכריה. צריך לצאת לרחוב, להתהלך בשווקים, לבוא במגע עם הנושאים והנותנים, להסביר פנים לבריות - בקיצור: לחיות בתוך העם. ריב"ז מתקין תקנות לדורי דורות בנימוק של "יאמרו"; ר' זכריה הורס את המקדש לדורי דורות בנימוק של "יאמרו".

גם בנקודה זו כבר דנו רבים וטובים. אחד הפירושים המתקבלים ביותר על הדעת הוא, שדבריו של ר' זכריה רק מייצגים את האווירה ששררה בירושלים של אותן שנים, אותה תיארו חכמינו בעוד אמירה חריפה מאוד: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה לאמיתו". חכמי אותו דור פעלו בנוקשות חסרת פשרות, הם נצמדו לדין היבש תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות - וזו התנהגות שמביאה לחורבן.

דבריו של ר' זכריה הם חלק מאותו קו. מבחינה רשמית הוא צודק לגמרי; אם נפתח את ספר החוקים - נמצא שם את דבריו כתובים שחור על גבי לבן. אך חקיקה ושפיטה אינן יכולות לחיות בחלל ריק. הם אינם מסורים לרובוטים אלא לבני אדם, החייבים לפקוח את עיניהם, לכרות את אוזניהם, ובעיקר - להפעיל את ראשיהם. בנסיבות המקרה המיוחד הזה, כאשר היחסים עם הרומאים ממילא מתוחים (כפי שאנו יודעים הן מהמקורות ההיסטוריים והן מרצונם של יתר החכמים להקריב את הקורבן מפני שלום מלכות) - צריך לחשוב מחוץ לקופסה, לראות את התמונה כולה, להבין את ההשלכות ולפעול בהתאם.

ראוי גם להתבונן בנימוקו של ר' זכריה. הוא חושש שמא "יאמרו". הוא חושש מפני יצירת תקדים מוטעה, אשר עלול להביא את הציבור לחשוב שהדין שונה מכפי שהוא באמת. ושוב: לכאורה - הצדק עימו. חובתה של מערכת המשפט להקפיד שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה. חובתה להבטיח שהציבור יידע בדיוק מה ניצב בפניו, מהו החוק וכיצד הוא מתפרש.

יתרה מזאת: שנים אחדות לאחר מכן מתקן רבן יוחנן בן זכאי תקנות בדיוק באותה רוח. כאשר ריב"ז מייסד את הסנהדרין ביבנה ומסדיר מחדש את חיי העם היהודי בלי מקדש, הוא קובע מספר תקנות שנועדו להבטיח שהמקדש לא יישכח. הוא גם משנה מספר הלכות שנהגו עוד בזמן הבית, בנימוק שבשנה הבאה ייבנה המקדש - ואז עלולים אנשים לטעות ולחשוב שמה שנהגו השנה, בהיעדר המקדש, הוא ההלכה המחייבת גם בהימצאו.

כלומר: החשש מה יחשוב הציבור וכיצד יפעל - זהו חשש אמיתי וממשי, המביא לפסיקת הלכות לטווח ארוך בידי גדול חכמי הדור. אז מה רוצים מר' זכריה, החושש ממה שיחשוב הציבור בטווח המיידי, כאן ועכשיו?