את פרשת השבוע שלנו, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, או בקיצור, דְּבָרִים, קוראים תמיד בשבת הסמוכה לתשעה באב מלפניו. מכיוון שכך, ברור שתוכנה של פרשה זו קשור מהותית למסר שאנחנו אמורים להפיק מתשעה באב. צריכים, אם כן, להתבונן בתוכנה של הפרשה ולמצוא את הקשר לתשעה באב. לגמרי בכללות ואולי גם רק לכאורה, תשעה באב הוא היום הכי עצוב בשנה העברית, כי הוא יום הזיכרון לחורבן בית המקדש בפרט ולעובדה שאנחנו עדיין בגלות בכלל. תוכנה של פרשת דְּבָרִים, כמו של ספר דְּבָרִים כולו, הוא נאום הפרידה של משה רבנו. בטרם ייעלם מעינינו על סף הכניסה שלנו לארץ, הוא משמיע באוזנינו נאום ארוך ומרשים שמהווה את הספר החמישי בתורה. כלומר, בארבעת הספרים הראשונים נכתבו הדברים שה' אמר ומשה כתב, בספר הזה משה אומר מפי עצמו והכל נכנס לתורה.
העובדה שדברי משה נהיו חלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב, הכוללת חמישה חומשים ובהם ספר דברים שקדושתו שווה לקדושתם של קודמיו, מלמדת שמפיו של משה דיבר למעשה הקב"ה בכבודו ובעצמו. בלשון חז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. אז מה ההבדל בין הספר הזה ובין הספרים הקודמים שגם אותם אמר ה' ומשה רק כתב? ההבדל הוא שבארבעת הקודמים התורה ניתנה אמנם, באמצעות משה, לעם ישראל על הארץ, אבל היא נותרה בקדושתה העליונה. משה היה ה"צינור" להעביר את הדברים אלינו אבל בלא הכרח שהתורה תתלבש בו, כלומר לא חייב שיבין את הדברים שהוא מעביר לנו. כאילו, כך אמר ה' וזהו. לעומת זאת בספר דברים, משה אומר לנו את התורה כפי שהוא מבין אותה בשכלו ומלביש אותה במלים שיהיו מובנות לנו.
זהו מצב חדש שמכאן ואילך מאפשר לכל יהודי ללמוד את התורה ולהבין אותה כל אחד לפי הכשרונות שבהם חנן אותו הבורא יתברך ובהתאם לעוצמת ההתמסרות שלו לעניין. במילים אחרות - בארבעת הספרים הראשונים התורה "מוגשת" לנו כפי שהיא למעלה מן העולם, עודנה בקדושתה העליונה. בספר דברים מגיש לנו משה את התורה כפי שהיא מובנת בשכל אנושי, ועל כן גם מתלבשת בעולם ופועלת בו. זהו ההבדל בין דור המדבר לדור שנכנסו לארץ, הראשונים היו די מנותקים מהעולם, במדבר, בלא דאגות פרנסה או דאגות בכלל. במצבם - רוב ככל מצוות התורה היו במופשט, מנותקות מחיי היומיום שלהם. לעומת זאת דור הבנים, אלה שנכנסו לארץ, עבורם כבר היה הכרח ב"תירגום" התורה לתכנים מעשיים, לחיי היומיום, וזה מה שעושה משה בספר דברים.
החלק הראשון של הפרשה, רובו ככולו תוכחות. כך זה מתחיל: [א] אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. בחלק הראשון של הפסוק כתוב שמשה מדבר אל כל ישראל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. זה מובן כי נמצאים בעבר הירדן המזרחי לקראת הכניסה לארץ. אבל מה הם המקומות שכתובים בחלק השני של הפסוק, בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב? המקומות האלה מוזכרים כרמז לאירועים הקשורים בהם (רש"י): והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. בַּמִּדְבָּר - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו (שמות ט"ז) מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. בָּעֲרָבָה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר.
אחר כך באות כמה מילים חסרות מובן לכאורה, בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תֹּפֶל וְלָבָן. אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן ואמרו (במדבר כ"א, ה') וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ועל מה שעשו במדבר פארן על-ידי המרגלים. וַחֲצֵרֹת - רומז למחלוקת קרח ועדתו. וְדִי זָהָב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם. כל זה בפסוק הראשון בלבד, תזכורת מרומזת למקומות ולאירועים בהם התנהגותם הולידה תוצאות קשות. חלק מהדברים באים בהמשך הפרשה בפירוט רב וחלק אחר כמו נעלם. הנה למשל נושא שהובא בפירוט רב: [כב] וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.
כמובן, מדובר כאן על היוזמה לשלוח מרגלים לארץ כנען בטרם ינסו לכבוש אותה. היוזמה הזאת באה מלמטה, מהעם, ומשה קיבל אותה: [כג] וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. אני מניח שמכירים את ההמשך, השאלה היא מה זה אומר לנו היום.
להתמרמר על מצבנו ולחתור לתיקונו
נתחיל במה שקדם לאותה יוזמה של שילוח המרגלים; [כ] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. [כא] רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ--אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת. זה היה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, עמדו על סף הכניסה לארץ. לא היו צריכים למלחמות, עֲלֵה רֵשׁ, בלי שמישהו יוכל לעכב אתכם. אבל צצה לה היוזמה לשלוח מרגלים והכל השתבש. היוזמה עצמה אינה שלילית, הרי בארץ אמורים להתנהג בדרכי הטבע, לחרוש, לזרוע וכו', אז רוצים להתחיל את ההתנהגות הזאת כבר משלב ההכנות לכניסה לארץ, לשלוח אנשים לסיור מקדים כדי שבהמשך הם ינחו אותנו בדרכים הנכונות. על כן לא התנגד משה ליוזמה הזאת. אלא שהמרגלים הבינו לא נכון את תפקידם והמהלך כולו השתבש.
כאשר שבו המרגלים והשמיעו את ההערכה כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, העם פרץ בבכי, אולי מתסכול, והיה זה בתשעה באב. ומאז, היום הזה הוא יום בעייתי בלוח השנה שלנו. משה מתאר כיצד ניסה לשכנע את העם, בדברים של טעם, להתעלם מדברי המרגלים. הוא פותח בניסיון לנסוך ביטחון באנשים החרדים מפני הכוחות הנוראים העומדים מולם: [כט] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. סתם ככה ביטחון זה לא הולך, צריכים איזה כוח להסתמך עליו, נשק סודי או משהו. אבל משה מציע "רק" את הביטחון בה' על סמך הניסיון שלהם עצמם: [ל] ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֵיכֶם. ולטענה הצפויה, שהנסיבות השתנו וכעת ה' אינו עוזר עוד ח"ו, משיב משה בטרם תושמע: [לא] וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ--בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה.
יותר משנה מאז יציאת מצרים ואתם רואים את השגחת ה' עליכם יומיום, ממש כמו אבא החרד לבנו ושומר עליו מכל משמר. ולמרות זאת, [לב] וּבַדָּבָר, הַזֶּה--אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּה', אֱלֹקֵיכֶם. כאן אולי צריכים לשים כמה סימני שאלה גדולים. באמת איך אפשר להבין שמכירים את ההיסטוריה ובכל זאת לא מאמינים בה'? הרי הוא מתגלה לפניכם יומיום בעמוד ענן ולילה לילה בעמוד אש [לג] הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ, לָתוּר לָכֶם מָקוֹם--לַחֲנֹתְכֶם: בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וּבֶעָנָן, יוֹמָם. בנסיבות אלה, אתם אפילו לא צריכים להתאמץ לכבוש את הארץ, עמודי האש והענן יעשו את העבודה עבורכם. אבל הם נעולים בקונספציה, לא משתכנעים מנימוקים הגיוניים. מה ש"משכנע" אותם זה רק התגובה הכועסת של ה': [לד] וַיִּשְׁמַע ה', אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. [לה] אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה--אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.
מהשבועה הזאת של ה' יתברך הם פוחדים יותר משהם פוחדים מפני המלחמה לכיבוש הארץ והם מנסים להשיב את הגלגל לאחור: [מא] וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'--אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ; וַתַּחְגְּרוּ, אִישׁ אֶת-כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, וַתָּהִינוּ, לַעֲלֹת הָהָרָה. אבל המהלך הזה נועד גם הוא לכישלון, כי ממשיכים לחשוב על מה שטוב להם לדעתם ולא על מה שהקב"ה מצפה מהם. קודם חשבו שטוב להם יותר להישאר במדבר, בלי דאגות פרנסה ובלי מלחמות וזה מה שציפו להשיג. כשהבינו שהקב"ה כועס על התנהגותם, הגיבו בנכונות מיידית לצאת למלחמה, כאילו בכך יכפרו על המרידה מאתמול. אבל הבעיה אינה טכנית אלא מהותית, ולכן [מב] וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּ--כִּי אֵינֶנִּי, בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.
משה מעביר להם את דבר ה' והם בשלהם: [מג] וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה. והתוצאות היו הרות אסון: [מד] וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה. הם שבים אל המחנה כואבים ומתוסכלים [מה] וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי ה'; אבל זה לא עוזר, וְלֹא-שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם, וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. העונש שנגזר עליהם לא בוטל: [מו] וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ, יָמִים רַבִּים, כַּיָּמִים, אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם.
מכל התוכחות הרמוזות בפסוק הראשון, כפי שציטטנו מפירוש רש"י, זהו הנושא היחיד בו מאריך משה רבנו בפרשה שאותה קוראים בשבת שלפני תשעה באב. דומה כי הרעיון די ברור, צריכים להתבונן לא רק בעצם העובדה שעדיין בית המקדש חרב ועדיין נמצאים בגלות, אלא חייבים להשקיע מאמץ במציאת הגורמים הנפשיים והרוחניים שהביאו אותנו למצב הזה ומשאירים אותנו בו. כאשר נבין שהבעיה היא בנו, בעובדה שאנחנו מעדיפים לנהות אחר נטיותינו הטבעיות במקום להיצמד להוראות שנותן לנו הקב"ה, או אז נתקן את דרכינו ונזכה לגאולה מיד ממש.
