לחתור תחת ההר

דברינו עד כה מתקשרים לדברי המדרש על תודעת גדולי התנ"ך:

• א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה.
  ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצווה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' [מדרש רות רבה, ה, ו].

הקריאה הפשוטה במדרש מנסה לעצב את תודעתו של עובד ה' כמי ש"כל מעשיו בספר נכתבים". זוהי התודעה הפשוטה של יהודי ביום כיפור, בשעה שבה הוא קורא ברטט: "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד / וכותב וחותם [וסופר ומונה] / ותזכור כל הנשכחות / ותפתח ספר הזיכרונות / ומאליו ייקרא / וחותם יד כל אדם בו" (תפילת 'ונתנה תוקף'). בועז לא היה בתודעה זו באותו הרגע שבו פגש ברות, ולפיכך כיבד אותה רק בלחם קלוי ובחומוס. אילו היה זוכה להיות בתודעת "יום כיפור" גם בהיותו בשדה, הרי שוודאי היה יוצא מגדרו ומכין "עגלות מפוטמות".

והנה, ר' צדוק הכהן מלובלין קורא את המדרש אחרת לחלוטין:

• עיקר חשיבות המעשה כאשר אינו מרגיש כל כך היקרות שיש בה, דאז לאו רבותא כל כך לחשוק בדבר יקר. אבל, כאשר אינו יודע כל כך החשיבות שבו, רק בתמימות עושה איזה דבר הנראה בעיניו טוב והוא דבר הראוי כרצון שמים, אז אפילו דבר קל נחשב הרבה. ועל זה אמרו (חז"ל) על פסוק 'ויצבט לה קלי' - בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וכו' בכתפו היה וכו' ואילו היה יודע אהרן וכו' ואילו היה יודע בועז וכו'. דזה נקרא בלב שלם כאשר אינו יודע כל כך יקרות הדבר שהקב"ה מכתיבו לזיכרון לעולמי עד. דאז ודאי היו עושין ביתר שאת הרבה, אבל התעוררות זה לעשות דבר יקר וחשוב בעיני השם יתברך אינו עוד מצד עצם חשק הלב לאותו עניין הטוב, רק מצד חשקות הלב לעשות דבר היקר וזה לא נקרא עוד לבב שלם בשלמות הגמור.
  ולימדך הכתוב במה שסיפר בשבחן של צדיקים הללו בדברים קלים כאלו, אשר בוודאי לגדולה מזאת הרבה היו מתוקנים ומסתמא פעלו הרבה בימי חייהם גדולות ונפלאות בעבודת השם יתברך, אבל מה שנשאר מהם בכתובים לזכר עולם הוא רק מה שעשאו בלב שלם, ועיקרו הוא בדבר קל שבזה אינו יודע ולא מעלה על לב שהקב"ה יכתוב אותה פעולה כלל בספר זיכרון, ודווקא פעולה כזו הוא מה שהשם יתברך מכתיב לפי שדבר זה עושה בלב שלם [דברי סופרים אות כב].

עשייה דתית מלב שלם, למרבה הפרדוקס, הינה עשייה המניחה בצד לחלוטין את הקב"ה בתור מי שמביט על מעשיך ורושמם בספר. אין כאן רק קריאה שלא להיות "כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס", אלא הרבה מעבר לכך: זוהי הפקעה מתודעת ההשגחה הפרטית במובנה הילדותי. לאמור: רק אם אתה שוכח שאתה "דתי" אתה יכול לעשות מעשה "בלב שלם", כיוון שאין בתודעתך כלל את מכלול האמירות החינוכיות המתרוצצות בראשו של חובש הכיפה - "חילול השם", "קידוש השם", ואפילו "מצווה" ו"עברה". ז'אן פול סארטר לימד שה'זולת' עשוי להיות ה'גהינם', בהיותו 'מחפצן' אותך מלהיות מה שליבך חפץ. ואילו כאן מלמד ר' צדוק שהכלל הזה חל גם כלפי האל, אם תופסים אותו כזולת שמחוצה לך, כמי שמחוקק חוקים שעל האדם לציית להם. ולעומת זאת, ההבנה החודרת של מושג המצווה כהתגלות פנימית דו כיוונית של אהבה מביאה את האדם לספונטניות, לשמחה אמיתית, והעיקר - ל"לב שלם".

אין ספק שהתמונה שהצגתי כאן תואמת את ההשקפה המסורתית, ה'פרומקייט' היהודי הבסיסי, הרואה את יסוד היהדות ואף את שיאה כציות לקול האלוהי שנשמע בסיני. היהדות, כדת ממוסדת וכבעלת חוקה חברתית מחייבת, אינה יכולה להרשות לעצמה דיפרנציאליות במחויבות של כל אחד מפרטיה אל החוק ואל האמונה שביסוד החוק. נראה שזהו גם הרציונל שבבסיס ניסוח י"ג העיקרים עד כדי הכנסתם לסידור התפילה, החל מימי הביניים: עלינו לקבוע נורמות מחייבות באמונה ובמחויבות לחוקיה. כל זאת למדנו ממעמד הר סיני.

אך הנה מצאנו כמה וכמה מדרשי חז"ל החותרים תחת התיאור המקראי החד-משמעי הנזכר. כך למשל, תחת הקול האלוהי העצום המכריז "אנכי ה' אלוהיך", ללא כחל ושרק, אומר ר' שמלאי "קול ה' בכוח - בכוחו של כל אחד ואחד: הבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם, והקטנים לפי כחם" (שמות רבה, כט). כלומר לא מדובר במעין רמקול אדיר מימדים המשמיע לכולם את אותו הקול. כל אדם ואדם שומע את הכרזת האלוהות על-פי כוחו, על-פי כלי הכרתו והבנתו. אינו דומה אדם בעל נטייה פילוסופית השומע את קול האל לאדם בעל מחשבה קונקרטית, אינו דומה גבר לאישה, ואינו דומה בחור הישיבה לאיש השדה.

ר' שמלאי מודע לסכנה שבאמירה מעין זו, הפותחת פתח לסובייטיזציה של מעמד הר סיני ואף של היהדות כולה. ואף על-פי כן. באופן דומה אומר ר' לוי: "אנכי ה' אלוהיך, נראה להם כאיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום. אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקב"ה כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי הדבר מדבר" (פסיקתא דרב כהנא, יב, כה). בן זמננו יכול להיעזר בדוגמת המונה-ליזה, שכל מביט בה סבור שהיא משיבה לו מבט. לדעת ר' לוי, כל אחד מן הנוכחים במעמד המכונן של האמונה הישראלית סבור היה שהוא, ורק הוא, שמע את הקול האלוהי כחוויה סובייקטיבית מוחלטת. ודאי יודע ר' לוי ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", וממילא כל אדם והאלוהים שלו. ואף על-פי כן.

השקפת עולם מהפכנית מעין זו שבה ובעבעה בהגות החסידית. כך למשל אומר ר' יהודה אריה מגור, בעל 'שפת אמת':

• כפה עליהם ההר מודעא רבה לאורייתא - יש לומר כי בשעת מתן תורה היה חירות, כמו שאמרו חז"ל. והפירוש שהיה מתגלה פנימיות החיות של הטבע גם כן, והיה משועבד כל הטבע לה' יתברך, וכמו שיהיה לעתיד שמו אחד... שכיוון שהיה מתגלה החיות והיה תיקון הראוי, ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא, כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו, וזה עניין כפה עליהם ההר, שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו שאין להם חיות בלי חיות התורה..." [שבועות תרל"א, ד"ה 'בגמרא']

האדמו"ר מגור חותר תחת המדרש המבקש לומר שמתן תורה היה בכפייה, וטוען שעניין הכפייה איננו חיצוני, אלא הכרה פנימית עמוקה. עם ישראל הכיר באותו הרגע את האלוהות השורה בעולם, "פנימיות החיות של הטבע", והתגלות זו היא שהביאתו לידי הכרת חובת המצוות והריחוק מן החטא.

ומכאן להבנתו של האדמו"ר את עניינה של מגילת רות, הנקראת בחג השבועות. לטענתו, "עניין קריאת רות בשבועות - שהוא עניין תורה שבעל פה, שהקב"ה מבקש שבני ישראל במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה, ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוח הקודש..." [שבועות תרל"ג, ד"ה 'עניין']. או בניסוח רדיקלי עוד יותר: "בעניין מגילת רות בשבועות - להודיע כוח השותפות שיש לבני ישראל בתורת ה', איך שממעשה בני אדם נעשה ספר בתורת ה'" [שבועות תרמ"ד, ד"ה 'בעניין'].

ספר תורת ה', הוא התנ"ך, איננו ספר דברי ה' לאדם, אלא גם ספר דברי האדם אל ה'. כל עניינה של מגילת רות הוא למעשה לשבור את המחיצות הדיכוטומיות בין בורא לנברא, ולמצוא את הבורא שבתוך הווייתו של הנברא. כך מגילת רות: בועז ורות חיים את חייהם, ולפתע פתאום מוצאים עצמם כחלק מן התנ"ך, כחלק מן הנצח האלוהי. יתרה מכך, הרי רות ובועז חותרים תחת המוסכמות החברתיות והדתיות באותו מעשה בגורן. ודווקא משום כך, מפני שהם מסכימים לקחת את גורלם בידיהם ולא להיכנע תחת עולו של ה"חוק", הם נענים ל"מצווה", לקול פנימיותם, וזוכים להיכלל לנצח בתורת ה'. זוהי אמירה רדיקלית למדי, עד שמובנו השחוק של המושג "תנ"ך בגובה העיניים" מחוויר לעומתה. על-פי הבנה זו, לא רק שאני מביט אל גיבורי התנ"ך בגובה העיניים, אלא שגם חיי שלי ראויים היו להיכנס לתנ"ך. אדם החי כמצוּוה, כנענה לצו האהבה האלוהי מתוך הווייתו האוהבת שלו (ובאהבה כמו באהבה, פעמים הרי שהיא מקלקלת את השורה) - היה ראוי גם הוא להימנות עם פנתיאון גיבורי התנ"ך.

טרם שנעמוד על האמירה הרוחנית העולה ממדרשים אלו נביא מדרש נוסף, מאוחר יותר, המעניק ציור יפהפה של הכיוון שבו אנו דנים:

• בשעה שהתחיל הקב"ה לדבר רעשו עליונים ותחתונים ולא היו ישראל יכולים לעמוד על רגליהם. מה עשה הקב"ה? שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על לבו שלא תצא נשמתו ואחד שמגביה ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב"ה נתן להם רשות שיכולים להסתכל בכבודו והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל על אוזניהם. והיה הדיבור אומר: תקבל עליך את התורה שיש בה מצות הראויין לעשות כנגד איבריך? והיו עונין, הן הן. וחוזר הדיבור מן האוזן ונושקו על פיו, שנאמר 'ישקני מנשיקות פיהו' [מדרש עשרת הדברות, מובא אצל עגנון, אתם ראיתם, עמ' רל]

מעמד הר סיני דומה כאן לנסיך מן היפהפייה הנרדמת, הנושק על פיה של אהובתו, משיבה לחיים ונושא אותה לאישה. זוהי סיטואציה רומנטית, הרחוקה מרחק רב מן התיאור המקראי הבסיסי.

מצטיירת לפנינו, אם כן, עמדה בוטחת ובוגרת שאינה חוששת לומר שהחוויה הדתית יסודה בהיכרותו האישית של כל אדם עם הרוח המוחלטת. מכאן כמובן נגזר שלא ניתן, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רעיונית, לכפות על הזולת עמדה רוחנית. אך יתרה מזו, עמדה מעין זו מטילה את כל האחריות על האדם עצמו. הוא אשר צריך לחפש את אלוהיו בקרבו, ולא בהוכחות חיצוניות כאלה ואחרות. ההכרה הדתית שלי והמחויבות שלי הינן שלי בלבד, מתוך חירות ומתוך בחירה.

פרנץ רוזנצווייג הבחין יפה בין "מצווה" ובין "חוק". החוק הינו צו קטגורי, המחייב אותי כאדם החי בחברה מסוימת, עם נוהגים מסוימים. ייתכן שאני מסכים לחוק זה וייתכן שלא, אך על כל פנים אין אני נעתר אל החוק מן התהומות הפנימיים של נפשי אלא מתוך הרציונל שבי, מתוך היותי איש בעל תבונה. המצווה, לעומת זאת, איננה חיוב הבא אליי מבחוץ ופונה אל התבונה שלי. זוהי מחוות אהבה אלוהית שאני נעתר אליה באהבה. רק האוהב, מלמד רוזנצוויג, יכול לצוות את הציווי הנרקיסיסטי לכאורה "אהוב אותי". האוהב, ורק הוא, יכול לומר זאת, וזהו למעשה היסוד והסוד של הציווי האלוהי לאדם. האדם, מצידו, אם בוחר הוא להיענות לקריאת האהבה, מקיים את המצוות. המצווה היא אפוא מחווה ספונטנית של מעשה אהבה. בכך שונה היא שוני קטגורי מן הציות לחוק, ומעמידה את המעשה הדתי כולו על הסובייקטיביות. השקפת עולם זו אכן בוקעת ועולה מתוך מדרשי חז"ל הנ"ל, החותרים תחת יסודות ההר העשן ומניחים יסודות אישיים יותר.