ספיח - עמרי שפירא בגלריה D&A

בגלריה חדשה יחסית, ברחוב יהודה הלוי 57, קרוב למרכזי הבילוי והתרבות החדשים בדרום תל אביב, פועלת גלריה קואופרטיבית של קבוצת צלמים. במוצ"ש האחרון נפתחה תערוכת עמרי שפירא, ספיח.

כבן לדור שני (אמו ניצולת שואה), מפעמים בלבו של עמרי שפירא הצעיר רגשות שבקרב רבים התאדו מזמן, אם בכלל היו קיימים, כלפי הזיכרון ההיסטורי. זיכרון ממנו מתעלמים לחלוטין צעירים בימינו. הניכור של בני דורו גרם לעמרי הצעיר למצוא עצמו בתהליך של עיבוד הזוועות, ובצורך להסביר את הנרטיב ההיסטורי דווקא בצילום - כי העולם כיום הוא עולם של אימאג'ים.

בנסיעתו לאוקראינה, ביקר בכל המקומות שהיהדות הייתה קיימת בהם, עד חיסולה בשואה. הצילומים המוקפדים והנוקבים שהביא משם מתארים ברזולוציה חדה, בצבעים טבעיים, את השרידים למקומות ההיסטוריים.

שמות מקומות כמו באבי יאר, היער ליד קייב, בו נרצחו יהודים בטבח נוראי, שהמשורר יבגני יבטושנקו כתב על זה פואמה, קורמים עור וגידים בצילום היער השליו לכאורה.

בצילום פרדה, נראה חדרו של ביאליק בעיירה ז'יטומיר, בו חי כילד. החדר הדל והנזירי, שחושף את ילדותו של המשורר הנערץ, מחזיר אותנו לתקופת הנעורים, כשביאליק היה המשורר הלאומי, ואת שיריו למדנו בשקיקה ובשקידה הכי גדולה לבחינות הבגרות. אותו ילד, שלימים יצר את הפואמות המרגשות שלו מתי מדבר, ובעיר ההריגה, וצילומו של שפירא מחזיר אותנו בחשיפת עברו של גדול משוררינו לשורשיו.

בצילום ניקיון כפיים, בו נראה חדר נטילת הידיים שבקבר הרבי נחמן מאומן, אתה חש כעין חרדת קודש. והצילום המרשים מכולם, שהוא אולי גם הסמלי ביותר - הוא של בית מדרש החסידות מסדיגורה, שהתפוררותו ועליבותו מהווים סמל לחורבן יהדות אירופה בשואה. הוא גם שריד ועדות למה שקרה ליהדות עם התרבות המפוארת, שאמנם רובה נכחדה פיסית, אך היא הותירה את מורשתה הרוחנית.

תערוכה הצובטת לב, שראוי שיראוה כל אניני טעם והרגישים שמסובבים את פניהם למראה צילומים או סרטים מהשואה. אך בעצם התנכרותם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים, בגורמם לאיבוד זהותם הלאומית.

עמרי שפירא אומנם צעיר, שלא חי אפילו קרוב לאותה תקופה, אך בגלל הקשר לאמו, נשאר בו הרגש לעבר, ומפעם בו הרצון החזק להנציח את השרידים כפי שהם נראים כיום, כעדות לעבר, למען ידעו ולמען יראו וייראו. תערוכה ייחודית באיכותה ובמשקלה.