התוכחה - חשיבות ודרך מעשית (ב')

"פרשת השבוע, פרשת עקב הינה הפרשה השנייה מתוך 'שבע פרשיות הנחמה' הבאות ברצף. היא מכילה דברי תוכחה ובמקביל תזכורת לגבי ייעודו של עם ישראל. יש בה סקירה היסטורית על הקורות את העם במהלך נדודיו במדבר, כמו גם, נושא הברית הנצחית בין הבורא ועם ישראל...". כך פותח ידידי המלומד, מר שילה אושרי הי"ו, את מאמרו לפרשה. וגם אומנה, פרשה זו כשתי קודמותיה (פרשת דברים ופרשת ואתחנן) מכילה קי"א פסוקים (וסימנך: "לא יהיה לך אלוהים אחרים"). גם היא עוסקת בנאומו האחרון של משה לעם ישראל, נאום ארוך ביותר הכולל: דברי עידוד וחיזוק לעם ישראל לקראת העתיד, השלמת מספר המצוות בהווה ועוד. כל זה נעשה בדרך של תוכחה, כפי שציינתי במאמרי לפרשה הקודמת [ראה משמאל]. ודו"ק.

זכות וחובה נעימה לי להודות ולהוקיר את התגובות הרבות והחיוביות שהגיעו הן למערכת השבועון התורני "שבת בפתח" והן לתיבת הדוא"ל האישית שלי (ozie500@013net.net) בנוגע למאמרי הקודם "התוכחה - חשיבות ודרך מעשית". אשר על כן, גם מאמר נוכחי זה ימשיך ויעסוק בנושא וישמש מעין "השלמת העניין" ובעיקר בהיבט השלישי שהצגנו, שעיקרו: פעמים, ניתן ואפשר להוכיח אדם על טעות, מעשה קלוקל שעשה. וזאת, בדרך של שתיקה/דממה, בדרך המיישמת "הלכה למעשה" את אשר קבעו חכמינו ז"ל בחוכמתם: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" והסיפור המשוכתב להלן, מוכיח זאת:

הרה"צ ר' ישראל מויז'ניצא זצ"ל (בעל "אהבת ישראל") היה נוהג לטייל בכל ערב בחברת שמשו הנאמן. פעם אחת גונבה שמועה לאוזנו שגביר העיירה היהודית, מנהל הבנק המקומי "מתנכל" לאלמנה ענייה בכך שדורש הוא ממנה בתוקף: לשלם מיידית את תשלום המשכנתה שהיא חייבת, או שתוצא היא ויוצאו גם ילדיה מן הבית, לשם מכירתו להחזר החוב. בעקבות זאת, ביקש ר' ישראל משמשו שיעברו דרך ביתו של הגביר. משהגיעו לבית הגביר, דפק השמש על דלת הבית ומשרתו של הגביר הכניסם לחדר האורחים.

כשראה הגביר את ר' ישראל, הגם שלא היה נחשב מחסידיו/מקורביו של הרבי, קיבלו בסבר פנים יפות ביותר ובכל הכבוד הראוי, ואף בעצמו הגיש לרבי כיסא לשבת והציע לו שתייה. הרבי סירב וישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. הגביר לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרבי "מה לידידי בביתי?" ועל כן, פנה אל השמש בלחישה ושאלו לפשר הביקור המוזר הזה. השמש השיבו כי גם הוא בעצמו אינו יודע מאומה.

לאחר זמן-מה של ישיבה בשקט ובדומייה, קם הרבי מכיסאו, נפרד מהגביר ויצא לדרכו. מפאת הכבוד והנימוס יצא הגביר ללוות את הרבי (ושמשו) כשהרבי ממשיך בשתיקתו ואינו מוציא הגה מפיו. משהגיעו ליד שער ביתו של הרבי לא יכול היה הגביר עוד להתאפק ושאל לפשר כל העניין התמוה ואף אמר: "ימחל לי כבודו. בביתי, לא היה זה מן הנימוס לשאול את כבודו משום מה כיבדנו בביקורו. אבל, עכשיו, רוצה אני לדעת את סיבת הביקור".

השיב לו ר' ישראל: "הגעתי לביתך כדי לקיים מצווה. וברוך השם, קיימתיה בשלמותה. "איזו מצווה?", תמה הגביר. "רבותינו אמרו", השיב הרבי, "'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע'. הגעתי אליך הביתה, ישבתי בשקט ולא אמרתי את 'הדבר שאינו נשמע'. בכך, קיימתי את מצוותם של חכמינו ז"ל כתיקונה ובשלמות".

"אבל", אמר הגביר בתמיהה מרובה, "יאמר לי כבוד הרבי את 'הדבר שאינו נשמע', אולי כן אשמע". "לא", פסק הרבי, "בטוחני, שלא תשמע". הרבי עמד בסירובו לגלות לגביר את פשר העניין, וככל שעשה זאת, כך גברה יותר ויותר סקרנותו של הגביר לדעת את "הסוד". אשר על כן, הוא התחנן, הפציר רבות ברבי ואף הבטיח "בנקיטת חפץ" לא רק "לשמוע", אלא לעשות כל שלאל ידו לקיים את "הדבר שייהפך לנשמע".

כשר' ישראל השתכנע ברצינותו ובעיקר בנכונותו של הגביר "לשמוע", נעתר הוא לגביר ו"גילה לו את הסוד" על אודות השמועה שגונבה לאוזנו בקשר לאותה אלמנה ענייה. הרבי סיים את דבריו באומרו: "חפצתי לבקש מכבודו שיבטל את החוב של האלמנה. אבל שתקתי ולא אמרתי דבר משום הוראת חכמינו ז"ל כי 'מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע'" ונכנס לביתו.

הגביר אף הוא חזר לביתו. אבל דברי הרבי נכנסו לליבו ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף כיסה הוא את חובה של האלמנה מכספו הפרטי והאלמנה וילדיה נשארו בביתם.