פרשת השבוע שלנו, שֹׁפְטִים, עמוסה חוקים, לכאורה בנושאים מנושאים שונים אבל התבוננות קלה מגלה כיוון חברתי, ובעיקר מנהיגותי, מובהק. זה מתחיל בפסוקים הראשונים, בהנחיות להקמת מערכת משפטית מתוקנת (דברים ט"ז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. מיד בהמשך מדובר על עבודת הקרבנות, מה שלכאורה לא שייך לכיוון הכללי שהוא חברתי/מנהיגותי כנ"ל. אבל באמת, גם מהוראות אלו ניתן ללמוד התנהלות נכונה, כפי שהראינו במאמר לפרשה זו לפני כשש שנים.

הפרשה מתחילה בהנחיות למערכת משפטית תקינה, כי בה תלוי הכל, אפילו אורך חייה של מערכת מדינית/חברתית מושפע ישירות מאיכותה ומאמינותה של המערכת המשפטית. נשים לב שהפניה וההוראות בפסוקים שציטטנו מכוונות לאלה שממנים את השופטים, שהם יקפידו על כללי הבחירה שקובעת התורה כך שלא יכשלו במינוי שופטים בלתי ראויים. אבל כאמור, על כך כתבנו בעבר ויותר מפעם אחת. אז למרות שנראה בעליל כי מאז התייחסנו לנושא, המצב החמיר עד כדי כך שרבים וטובים כבר כותבים על המערכת המשפטית ברוח הדברים שכתבנו אז, אנחנו נבחר היום בנושא אחר, נושא בו אומנם עסקנו בעבר, אבל מעט מדי.

הנושא שלנו השבוע הוא הנביא - מה ההגדרה של נביא, מהו שורש שמו, מיהו נביא אמת ומיהו נביא שקר (פרק י"ח). [טו] נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. (רש"י): כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מִגִּזרת נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיה נז, יט) יָנוּב חָכְמָה (משלי י, לא). רוב הפרשנים הולכים בעקבות רש"י ומסבירים שהשם נביא נגזר מתנובת השפתים. כלומר, אם נרצה להשליך את הרעיון לימינו, מדובר באדם המדבר אל ציבור מאזינים. בלשון רש"י דלעיל, המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות. במלים אחרות, הנביא של פעם הוא הפרשן של ימינו, הלא כן? אלא מה - יש הבדלים מהותיים תהומיים בין רוב ככל הפרשנים-נביאים של ימינו ובין הנביא כפי שהוא מצטייר מן המקרא - אולי זהו הבדל סמנטי בלבד ואולי הבדל מהותי בין נביא אמת לנביא שקר. נתבונן בפרשיה כולה וננסה להבין מה היא אומרת לנו.

שני פסוקים קודם, אומר לנו משה רבנו: [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. רש"י מסביר שיש ללכת עם הקב"ה בתמימות ולא לחקור אחר העתידות (הצפויות לאדם אישית). זו הדרך לדבוק בו באמת. כלומר, כאשר תָּמִים תִּהְיֶה, תזכה להיות בצוותא חדא עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. האפשרות האחרת, זו המבוססת על סקרנות טבעית לדעת את העתיד (אולי בניסיון לשלוט בו) - כתובה בפסוק הבא: [יד] כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם--אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה--לֹא כֵן, נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. רש"י מפרש כאן רק את סוף הפסוק כי מה זה מעוננים וקוסמים הוא כבר הסביר במקום אחר: לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ - לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים.

בפסוק הבא, שציטטנו כבר, מדובר על נביא בלבד, אז למה רש"י מזכיר כאן גם אורים ותומים? כ"ק אדמור מליובאוויץ' מסביר שזה כנגד שתי המדרגות בצד השני; כנגד המעוננים שאינם משתמשים באביזרים שונים כסיוע להבליהם אלא מדברים מעצמם - הזכיר נביאים. כנגד קוסמים המשתמשים באביזרים שכביכול מגלים להם את העתידות - הזכיר אורים ותומים. בפסוק אומנם לא נזכרו אורים ותומים כי כבר למדנו אודותם בספר שמות. החידוש כאן הוא השראת השכינה על הנביא, ולכן רק הוא נזכר בפסוק. בכל אופן, ההודעה של משה שיהיו נביאים היא בשורה לעם ישראל שבקשתם נענתה: [טז] כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת.

הכוונה כאן למה שמסופר בפרשת יתרו, לאחר מעמד הר סיני וכתגובה אליו (שמות כ') ומשה הזכיר זאת כבר בפרשת ואתחנן (דברים ה'): [טו] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים, פֶּן-נָמוּת. הרעיון לא מצא חן בעיני משה. לא הבין איך זה שלא רוצים, פוחדים להיות נביאים. אבל ה' אומר לו שזה בסדר: [יז] וַיֹּאמֶר ה', אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. כך צריך להיות: [יח] נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

זיהוי פשוט

תפקידו של הנביא הוא להשמיע למאזיניו את מה שאמר לו ה', וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ, במגמה ברורה של חיזוק הדבקות בה' יתברך. והשומעים - הם יכולים לקבל את דברי הנביא או לא לקבל. הם יכולים לטעון שהוא בכלל לא נביא, מה אז? מסתבר שזו אחריות אישית המוטלת על כל אחד משומעי דברי הנביא ואין כל כך דרך להתחמק: [יט] וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי--אָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. הפשט כאן הוא שהחשבון של המסרב לשמוע לנביא הוא עם הקב"ה, שבית דין של מטה אינם מתערבים. עד כאן מדובר בנביא אמת שסימני הזיהוי שלו נתונים בבירור, שהרי המופת הוא משה רבנו, כמצוטט לעיל - נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ, לא מי שאינו יהודי, חלילה, וגם לא יהודי שאינו דבק לחלוטין בתורה ומצוות. אלה אינם יכולים להיות נביאים לעם ה'.

נו, אז אם נביא זה מי שמפעיל את שפתיו בדבור, נִיב שְׂפָתָיִם, יכול להיות שאינו אומר אמת? או אולי כל מי שמדבר ואולי אפילו מצטט מהתורה, מִדְּבַר ה', הוא דובר אמת? מסתבר שלא תמיד: [כ] אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים--וּמֵת, הַנָּבִיא הַהוּא. לפי רש"י, בפסוק הזה יש שתי רמות של נבואה שקרית: א') אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, אבל צויתיו לחבירו. כלומר, יכול להיות שהנביא אומר אמת, אבל הוא מציג זאת כנבואה שנאמרה לו בעוד האמת היא שנאמרה לנביא אחר. כלומר, לכאורה סתם גניבת קרדיט. אבל זה מספיק כדי להטיל עליו עונש חמור ביותר, כסיומו של הפסוק. ב') וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לכאורה, פה אין ספק שמדובר בשקר, אבל לא - אפילו כוון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר, גם אז עונשו נתון, מעצם העובדה שדבר אל עם ה' בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

זה די מבלבל, לא?! אין פלא שאנחנו מעדיפים לחשוב שאין עוד נביאים מאז הסתלקו חגי זכריה ומלאכי, הנביאים שהתנבאו בתחילת ימי בית שני. אבל התורה לקחה בחשבון את הבלבול הזה: [כא] וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'. יש הרבה נביאים/פרשנים, חלקם מדברים בשם ה' וחלקם בשמות אחרים. לא נתעכב כרגע על האחרונים, אבל אלה שמדברים בשם ה' - איך נדע מיהו האומר אמת? הכי טוב - אומר לעצמו ולאחרים יהודי בדור שעל סף הגאולה - זה לא להחליט. אני לא יודע מי אמיתי אז אני נשאר נייטרלי, מהאו"ם (שגם הוא כבר מזמן לא נייטרלי, אם בכלל היה אי פעם). אבל לא להתנהלות כזאת מנחה אותנו התורה, היא לא מקבלת בריחה מאחריות, היא מציעה לנו אמות מדה ברורות: [כב] אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה': בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

יש פה כמה התניות ועומד עליהן בפירוט בעל ה'אור החיים' הקדוש. באופן כללי מציע הפסוק מבחן בסיסי של תוצאה, האם (הנבואה) התחזית התקימה או לא. אלא שלא כל נבואה שלא התקיימה היא תוצאה של זדון, יכולה להיות גם טעות ועליה לא נדרשים לשלם. המבחן הוא אם הדברים נאמרו בְּשֵׁם ה'. כי יכול להיות שנביא (או פרשן) ישמיע דברים שיתבררו כלא נכונים, אבל מכיוון שלא אמר אותם בשם ה' - אין כאן זדון ולא מענישים אותו. כמובן, זה רק בתנאי שלא אמר דברים הסותרים לדברי משה רבנו בתורה. שהרי כנ"ל, תכליתה של הנבואה ותכלית שליחותם של הנביאים היא לחזק את הדבקות שלנו בה' יתברך, ודבקות זו מחייבת הקפדה על כל הוראות התורה. כי אם חלילה אמר דברים הסותרים להוראות התורה - לא משנה בשם מי אמר, עונשו חמור כי בפועל הוא עשה ניסיון (דברים י"ג) לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; לכן צריכים לקיים בו את ההוראה: וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.

מכאן ואילך אפשר להפליג למחוזות שונים כיד הדמיון הטובה עלינו. שהרי נראה ברור כי כל החלקים והאגפים במערכת השלטונית שלנו, הציבו לעצמם את היעד של אותו נביא שקר, לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ. לא נוכל למצות את כל הפרטים וגם לא להביא הרבה דוגמאות להוכחת האמור לעיל. אבל דומה שאין צורך בכך, עצם העובדה שבחלל עולמנו מרחפת השאלה - או ליתר דיוק מתחולל עימות שהוא כבר לגמרי גלוי - בין חוקי המדינה לבין ההלכה, מדברת בעד עצמה וחוסכת מאתנו את הצורך להרבות מלים בניסיון להסביר את הנ"ל. כי הרי מי שאומר חוקי המדינה עדיפים - ברור שכוונתו היא להסיט את היהודי מדבקותו בתורת משה, כלומר מדבקותו בה' יתברך. גם אם פה ושם הוא עוד לא נחשף, ברור לגמרי שהמאבק הזה מתחולל בכל תחומי חיינו, וחקירות הרבנים המתעקשים לדבוק בה' ובתורתו - יוכיחו. לנו אין ספק שהתורה תנצח, כמו שניצחה תמיד. ואז - אין ספק שיהיה פה רק טוב.

לא רק בארץ ישראל ולא רק ליהודים. גם לכל האחרים יהיה טוב.